ת"א 26252-10-12

תקציר

בית המשפט מצא כי התובע לא הצליח להוכיח את טענת לשון הרע שלו כנגד הנתבעים. טענות התובע לא נתמכו בראיות, ובית המשפט השתכנע מגרסת הנתבעים לאירועים, ומצא כי התובע היה אדם מניפולטיבי ששלח איתותים סותרים לנתבעים. בית המשפט קבע כי התבטאויות הנתבעים, אף שהן מגונות וקשות, אינן מהוות לשון הרע שכן הן לא ייתפסו כמתארות את התובע על ידי אדם סביר. יתר על כן, מסרים אלה היו חולפים ואיבדו את משמעותם במהירות, והחלטת התובע לנקוט בהליכים משפטיים ניפחה את חשיבותם. בית המשפט הכיר גם בזכותם של הנאשמים לחופש ביטוי, במיוחד בהקשר של יחסים אישיים, ומצא כי האמירות הללו, אף שהן וולגריות ובוטות, נופלות בגדר הדיבור המוגן. מאחר שהפרסומים לא היו בגדר לשון הרע, בית המשפט לא נדרש לקבוע האם עומדת לנאשמים הגנת אמת תקפה. השופטת הביעה חשש מריבוי סכסוכים מסוג זה התופסים את משאבי בתי המשפט והדגישה את הצורך בחסמים כדי להרתיע מפני תביעות סרק. משכך, נדחתה התביעה, וכל נתבע חויב לשלם לתובע 10,000 ₪ בתוספת מע"מ הוצאות.