ע"א 25022-02-21

תקציר

פסק הדין מאשר הלוואה שנתן בנק למשיבים 1 עד 4, שהיו אנשים פרטיים, ולא לחברה אותה ייצגו. ההלוואה הובטחה גם על ידי המשיבים 6 ו-7. האישור מוצדק משום שהמשיבים, כערבים, ערבו לכל חובות החברה, לרבות ההלוואה, ויחסי הבנק היו עם החברה ולא עם הערבים. הערבים אף חתמו בשם החברה על בקשה להלוואה והיו מודעים לסיכונים הכרוכים בכך. בנוסף, מצא בית המשפט כי הערבים לא הוטעו באשר למספר מורשי החתימה הנדרשים להלוואה, שכן גם המשיבים 2-4 היו ערבים לחובות החברה. הבנק גם לא היה חייב להודיע למשיבים 6 ו-7 על הסדר חוב שערך עם המשיבים 1 עד 4, למעלה משנה לאחר חתימת הערבות, שכן ההסדר לא שינה את התחייבות הערבים או את תנאי ההלוואה. גם הימנעותו של הבנק מלגלות לערבים הרעה במצבה הפיננסי של החברה לא נחשבה סיבה מוצדקת לדחיית התביעה, שכן מצבה של החברה לא הידרדר באופן דרסטי. זאת ועוד, בית המשפט לא מצא טעם בטענות בדבר התחייבויות הבנק בעת חתימת הערבות, שכן המשיבים לא הביאו ראיות מספיקות. השופטת שרה דברת קיבלה את הערעור, ביטלה את פסק הדין הקודם והורתה למשיבים 6 ו-7 לשלם לבנק סכום של 156,087.21 ₪, בצירוף ריבית ושכר טרחת עורך דין.