עב"ל 592/07

תקציר

מדובר באזרחית ישראלית קטינה, המיוצגת על ידי אמה שאינה תושבת העיר, התובעת את המוסד לביטוח לאומי (המוסד) בגין אי תשלום מזונות על ידי אביה התושב, כפי שנקבע בהחלטת בית הדין השרעי. המוסד דחה את תביעת האם למזונות בתה בנימוק שהיא אינה תושבת ישראל. בית הדין האזורי לעבודה בנצרת פסק לטובת הבת וקבע כי היא זכאית למזונות וכי האם יכולה לקבל אותם בשמה מאחר והיא ההורה המשמורן. המוסד ערער על ההחלטה וטען כי הבת אינה המקבלת החוקית שכן היא אינה "הזוכה" כהגדרתה בחוק המזונות, וכי תשלום לאם יאפשר לה לשהות בישראל שלא כדין. הבת טענה מנגד כי אי תשלום מזונותיה יפגע בזכויותיה וכי אמה היא רק נציגתה במקרה זה. שופטי בית המשפט העליון – ארד, פליטמן ואדלר – דחו פה אחד את ערעור המוסד. בית המשפט פירש את חוק המזונות ותקנותיו באופן תכליתי, תוך הדגשה כי לקטין זכות עצמאית למזונות והוא ה"זוכה" החוקי כהגדרתו בחוק. היעדר התושבות של האם אינו שולל את זכאותה של הבת, ומאחר שהבת היא תושבת ישראל, היא זכאית לגמלת מזונות. תקנה 3(3), הסותרת לכאורה מסקנה זו, מתפרשת כחלה רק כאשר האם היא הזוכה הזכאית לתשלום. שלילת מזונות הבת בשל מגוריה עם אמה תהיה בלתי מידתית ותפגע בזכויותיה. בנוסף, האם אינה תובעת את המזונות לעצמה אלא כנציגת הבת. לבסוף הדגישו השופטים כי תכליתו של חוק המזונות היא להבטיח את פרנסתו של המקבל, ובמקרה זה הבת היא הזוכה היחידה הזכאית הן לתשלום והן לדרישת תשלום. המוסד חויב לשלם את שכר טרחתה של הבת.