ת"א 2619/00

תקציר

תושבי שכונת 100 בצור הדסה והוועד המקומי תבעו פסק דין הצהרתי המפרט את סעיפי התקציב המחייבים את הצדדים בתכנית 520ה, וביקשו צו מניעה שיחייב את הנתבעים לבצע את התכנית כמפורט להם. הנתבעים הם מינהל מקרקעי ישראל, החברה לפיתוח מרכזי הכפר והתעשייה מטה יהודה (בבעלות המועצה האזורית מטה יהודה) והוועדה המקומית צור הדסה. התושבים התקשרו בהסכם פיתוח עם מינהל מקרקעי ישראל, ובחוזה תשתיות ותנאים מיוחדים עם החברה היזמית. הוועדה המקומית מתיימרת להיות הנציגה החוקית של האינטרסים של תושבי השכונה. לטענת התושבים, החברה לפיתוח קיבלה במרמה אישור ממינהל מקרקעי ישראל לגבות מהם סכומי כסף, בהתבסס על התחייבות החברה לבצע תוכניות עבודה מפורטות שהוצגו בפניה, שכללו פיתוחים ברמה גבוהה. עם זאת, התוכניות שהוצגו למינהל היו מוגבלות בהיקפן. תוך כדי משא ומתן עם המינהל, חתמה החברה לפיתוח על הסכם עם קבלן המבוסס על התוכניות המוגבלות, והסתירה את קיומן מהמינהל. רוב עבודות הפיתוח לא בוצעו, והתושבים מתגוררים בשכונה לא מפותחת. בינתיים, הכספים שהוקצו לפיתוח נוצלו שלא כהלכה. התושבים דורשים שהפיתוח יושלם על פי התוכניות המקוריות והמפורטות. החברה לפיתוח והמועצה האזורית טוענות כי התושבים לא הוכיחו את הצורך בתכנון חדש, וכי יש לדחות את התביעה. מינהל מקרקעי ישראל טוען כי אין לו אחריות כלפי התושבים, שכן הוא אינו צד לחוזים הרלוונטיים, אלא רק מפקח על החברה היזמית. בית המשפט קובע כי למינהל אין יריבות עם התובעים, וכי המועצה והחברה לפיתוח אחראיות במשותף להשלמת עבודות הפיתוח. השאלה המרכזית היא האם יש להשלים את העבודה על בסיס תכנון חדש, ותוך שימוש באיזה מפרט ותקציב. בית המשפט קובע כי הפיתוח חייב להתבצע על פי האומדן הכלול בהסכם ההרשאה בין המינהל לחברה היזמית. עם זאת, מאחר שהתובעים לא הגישו חוות דעת מומחה כיצד לתקן את הפגמים והעלויות הכרוכות בכך, הבקשה לצו מניעה נדחית, ובמקום זאת מוענק לתובעים סעד הצהרתי. החברה לפיתוח והמועצה האזורית (ביחד ולחוד) יישאו באגרות בית המשפט ובשכר טרחת התובעים, ואילו התובעים ישלמו את שכר הטרחה המנהלי.