ס"ק 66991-05-19

תקציר

התיק נסוב סביב סכסוך עבודה בין המבקשים, עובדי רשות האכיפה והגבייה המיוצגים על ידי ההסתדרות החדשה, והמשיבה הרשות עצמה. המבקשים הטילו עיצומים פתאומיים, לרבות הפסקת שירותי הקבלה והטלפון, ללא כל סכסוך עבודה קודם תקף או הודעה למשיב. הסנקציות הוטלו בתגובה לשינוי בשיעורי החזר הוצאות הנסיעה, שלדעת המבקשים אינו הוגן. בית המשפט מצא כי החלטת המבקשים להטיל סנקציות הייתה נמהרת ובלתי מוצדקת, תוך גרימת נזק משמעותי לציבור. הסוגיה המרכזית שעמדה בפני בית הדין הייתה החלטת המשיב לנכות שכר מהעובדים שהשתתפו בעיצומם. בית המשפט קבע כי המשיב פעל באופן סביר ומידתי בקביעת סכום הניכוי, בניגוד לטענת המבקשים כי הניכוי היה שרירותי ובלתי צודק. בית המשפט הדגיש כי המשיב ניסה לנהל דיאלוג עם המבקשים בנוגע לניכוי אך נתקל בקשיים בשיתוף פעולה. עוד הוכח כי המשיבה הפעילה את שיקול דעתה המינהלי כראוי, וערכה בדיקה יסודית לקביעת שיעור הניכוי, בהתחשב בפגיעה בציבור ובצמצום היקף העבודה במהלך העיצום. בית הדין הדגיש את זכותו של המעסיק, בעיקר במגזר הציבורי, לנהל את ענייני מקום העבודה, לרבות תשלום שכר בעת שביתות חלקיות. בית הדין ציין כי למשיבה, כמעסיקה, הייתה סמכות להחליט על ניכויי שכר והיא לא נדרשה לפנות לבית הדין לעבודה להכרעה, אם כי יכלה לעשות זאת אם בחרה בכך. בית הדין מצא כי החלטת המשיב לנכות שכר עולה בקנה אחד עם הוראות הדין והפסיקות הקודמות, ואין לבטל את שיקול דעתו בעניין זה. כמו כן, דחה בית הדין את טענות המבקשים בדבר הנזק שנגרם לציבור, והדגיש כי הציבור זכאי לשירותים מלאים וכי על המעסיק לשקול את הפגיעה בקביעת שכר ראוי. לבסוף, בית הדין מצא כי חוק הגנת השכר אינו חל במקרה זה, שכן העובדים לא היו זכאים לשכר עבור עבודה שלא בוצעה במהלך הסנקציות. משכך, הבקשה נדחתה, ובית הדין קבע כי החלטת המשיב בעניין ניכויי השכר הייתה מוצדקת.