ת"א 62118-12-19

תקציר

פסק הדין מתייחס לתביעת פיצויים שהגישו בעלי מבנה בירושלים נגד מדינת ישראל, בגין נזק שנגרם למבנה שלהם עקב הריסת בית מחבל. התובעים טענו כי פעולת ההריסה, שבוצעה בעקבות פיגוע, גרמה נזק משמעותי למבנה שלהם. המדינה הודתה כי תשקול לשלם פיצויים לבעלי הדירות שניזוקו כתוצאה מההריסה, בכפוף לתנאים מסוימים, אך שללה את זכותם של התובעים לבניין כפי שהיה צריך להיות. התביעה נדחתה על הסף מחמת התיישנות. בית המשפט קבע, כי תקופת ההתיישנות בת השנתיים הקבועה בחוק הנזיקין האזרחיים (אחריות המדינה) היא תקופת התיישנות מהותית, ועל כן ההוראות הכלליות של חוק ההתיישנות, שהיו עשויות להאריך את התקופה, אינן חלות. בית המשפט מצא כי המדינה לא הכירה במפורש בעילת התביעה של התובעים, ולכן אין צורך להכריע האם סעיף 9 לחוק ההתיישנות, העוסק בהודאה בקיומה של זכות, חל במקרה זה. בית המשפט דחה גם את בקשת התובעים להאריך את התקופה לפי סעיף 5א(3) לחוק הנזיקין האזרחיים, שכן התובעים לא הוכיחו כי לא הייתה להם אפשרות סבירה להגיש את התביעה בתוך התקופה שנקבעה. לבסוף, בית המשפט מצא כי התנהלות המדינה לא הייתה חסרת תום לב, ולכן היא זכאית לטעון להתיישנות. התביעה נדחתה ללא צו להוצאות, בהתחשב בנכונות המדינה לפצות את התובעים.