ת"א 30807-12-10

תקציר

פסק הדין נסוב סביב תביעה שהגישו שבעה תובעים, ילדיהם של נביהה אליאס (עמאש) עספור וג'בור עספור, המבקשים לשנות את מעמדם מ"נפקדים" להווה. עניינה של התביעה בזכויות בעלות במקרקעין בחלקות בתוך ישראל. התובעים 2 ו-3, יוסף והינד עספור, עזבו את ישראל בשנת 1948 מסיבות הקשורות לעבודה, ואילו יתר התובעים עזבו ללבנון על רקע הלחימה שהתנהלה באותה עת בחיפה. הקרקע המדוברת ניתנה לאפוטרופוס לנכסי נפקדים בשנת 1948 ולאחר מכן נמכרה לרשות הפיתוח. התובעים טוענים כי עזיבתם את ישראל לא נבעה מחשש לפעולות צבאיות ומבקשים מהאפוטרופוס להמציא להם אישור בכתב כי אינם נפקדים, כמפורט בסעיף 27(א) לחוק נכסי נפקדים. הנתבעים, לרבות האפוטרופוס ורשות הפיתוח, מעלים את סוגיית ההתיישנות וטוענים כי התביעה התיישנה ודינה להידחות. לטענתם, היעדרותם של התובעים נובעת משהייתם בלבנון ונופלת תחת החלופה השנייה של הגדרת "נפקד" בחוק. לטענת הנתבעים, הקרקע נמכרה לרשות הפיתוח בעסקה תקפה וכעת היא מוגנת על פי החוק, כך שהתובעים זכאים לפיצוי כספי בלבד. בית המשפט בוחן את תחולתו של סעיף 27(א) ואת הגדרת "נפקד" בחוק, ומגיע למסקנה כי התובעים אכן נופלים בגדר הגדרת סעיף 1(ב)(1)(iii). עם זאת, תביעתם נדחית בשל התיישנות, שכן היא לא הוגשה בלוחות הזמנים הנדרשים. בית המשפט מציין כי התביעה נדחית, למרות שתובעים 2 ו-3 היו יכולים לזכות בפסק דין אחר אילו הוגשה במועד. בנוסף, בית המשפט מוצא כי נסיבותיהם של התובעים האחרים שונות, שכן המעבר שלהם ללבנון לא היה מוצדק דיו כמונע משיקולי פרנסה. כל צד נדרש לשאת בהוצאותיו המשפטיות.