ע"פ 5617/19

תקציר

במקרה של ריבוי עבירות מין שביצע המערער כלפי בני משפחה, החליט בית המשפט לקבל את הערעור על גזר הדין, בנימוק של חריגות המקרה. פסק הדין התמקד בצורך להתאים את חומרת העונשים המוטלים, במיוחד בעבירות בעלות חומרה קיצונית כמו עבירות מין. בית המשפט הדגיש את הדרישה לגישה שיטתית בקביעת אזורי הענישה לאישומים שונים, והדגיש כי עונש המינימום לא יפחת מרבע מהמקסימום, אלא אם כן נסיבות מיוחדות מצדיקות הפחתה. הוועדה דנה במורכבות בענישה של ריבוי עבירות והציעה גישה מצטברת יותר, תוך התחשבות בעונשי המינימום של כל עבירה. היה ויכוח האם העונש המקסימלי צריך לשמש נקודת התחלה או סיום לדיון בענישה. בית המשפט הדגיש את החשיבות של שמירה על גמישות בגזר הדין כדי להבטיח שהוא עולה בקנה אחד עם כוונת המחוקק ושיקול הדעת השיפוטי. ההחלטה גם מתחה ביקורת על הערכאה הנמוכה יותר על כך שאינה מבחינה כראוי בין עבירות בעת קביעת העונש הכולל. בסופו של דבר, העלה בית המשפט את סכומי הפיצויים לקורבנותיו של המערער והעמיד את תקופת המאסר של המערער מעל לרף האמצעי, תוך שמירה על עונש כולל של 15 שנות מאסר בכל סעיפי האישום, המשקף מגמות ענישה מחמירות יותר בעבירות כה חמורות. השופטים הסכימו לדחות את טענות המערער להקלה בעונש בשל היעדר הוכחה מספקת של חרטה או פוטנציאל שיקומי.