ת"א 46095-11-18

תקציר

התיק סובב סביב שני אחים, כריסטו וניקולה, שגרים בדירותיהם מזה כארבעה עשורים ללא הסכמי שכירות רשמיים. התובעת, שרכשה לאחרונה את הבניין, טענה כי הנתבעים היו פולשים ופלשו לדירות. עם זאת, הנתבעים טענו כי הם דיירים מוגנים, השואבים את זכויותיהם מאביהם, שרכש תחילה זכויות דיירות מוגנת מהבעלים הקודם. בית המשפט בחן את הראיות שהוצגו ומצא כי הנתבעים הצליחו להוכיח את מעמדם כדיירים מוגנים. נקבע כי אביו של ניקולא רכש את זכות הדיירות המוגנת בדירה בה הוא מתגורר, והתקיימו התנאים המנויים בסעיף 20(ב) לחוק הגנת הדייר, ההופכים את ניקולא לדייר נגזר. לגבי דירתו של כריסטו, נמצא כי הוא רכש את זכות הדיירות המוגנת בשנת 1982 מהבעלים דאז. בית המשפט קיבל את טענתו של כריסטו, הנתמכת בראיות חיצוניות, כי שילם עבור הזכות והוכר כדייר מוגן על ידי הבעלים הקודמים. טענות התובע בדבר פגמים פרוצדורליים וסתירות בגרסאות הנתבעים נדחו, שכן בית המשפט מצא כי ראיות הנתבעים ועדויות הנתבעים עקביות וקבילות. כמו כן, בית המשפט הדגיש כי בחלוף הזמן, נטל ההוכחה עבר לתובע להביא ראיות הסותרות את טענות הנתבעים לדיירות מוגנת. פסק הדין הכיר בכריסטו וניקולה כדיירים מוגנים, דחה את תביעות הפינוי של התובעת והורה לה לשאת בהוצאות המשפט ושכר טרחת עורך דין, בסך 50,000 ₪.