עמ"נ 48291-05-10

תקציר

פסק הדין הוא ביחס לערעור על החלטת ועדת הערר לפיצויים והיטלי השבחה בעניין פיצוי בגין ירידת ערך הנכס לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה. ההחלטה המקורית התייחסה לתכנית שאושרה בשנת 2003 להרחבת זכויות בנייה במגרשים שבבעלות המערערת, אשר הביאה את המשיבים (השכנים) לתבוע פיצויים בשל ירידת ערך נכסיהם. בערר נטען כי החלטת ועדת הערר, שהתבססה על הערכת שמאי מכריע, נפלה טעות ודינה להתבטל. טענות המערערת התמקדו בכשלים מקצועיים לכאורה בשומה המכרעת, לרבות היעדר פירוט, אי ידיעת עסקאות ומחקרים רלוונטיים וחוסר אובייקטיביות. מנגד, טענו המשיבים כי השומה נערכה כראוי ומפורטת, וכי ועדת הערר דחתה כדין את טענות המערער. פסק הדין מכיר בהיקף המצומצם של התערבות בהערכת שמאי מכריע, המתאפשרת רק במצבים חריגים, כגון משוא פנים או טעויות חמורות. בית המשפט מסכים עם המשיבים כי ועדת הערר היא גוף מקצועי המתאים ביותר להעריך את השומה ולהתערב במידת הצורך. בפסק הדין צוין כי ועדת הערר אמנם זיהתה כמה טעויות בשומה המכרעת, אך הן אינן מהותיות דיין כדי להצדיק את ביטולה. הוועדה ביקשה הבהרות מהשמאי המכריע והסתפקה בתשובותיו, למרות חלק מהביקורת. בית המשפט דוחה גם את טענות המערערת בדבר היעדר פירוט בשומה, אי הצגת טענות הצדדים וליקויים מקצועיים נוספים לכאורה, שכן ועדת הערר בחנה אותם בקפידה ודחתה אותם. עם זאת, בית המשפט מציין חריג אחד: הוועדה קיבלה את טענת המערערת כי השומה כללה בטעות פיצוי בגין מטרדים זמניים שנגרמו במהלך תקופת הבנייה. כתוצאה מכך הפחיתה הוועדה את סכום הפיצוי ב-10%. בית המשפט מגבה את גישת הוועדה ואת קביעת שיעור ההפחתה, שהתבססה על חומר רב, ודוחה את הערעור. המערערת נדרשת לשאת בהוצאות עורכי הדין של המשיבים ובהוצאות הערעור. ההחלטה הינה סופית ליום 26/05/2011.