ת"א 24909-01-17

תקציר

התובע, קבלן משנה, תבע את הנתבע, בעל מניות בחברה היזמית, בגין חובו של הקבלן הראשי בגין פרויקט הבנייה בו עבדו שניהם. התובעת טענה כי הנתבעת ערבה בעל פה ולאחר מכן בכתב לקיום התחייבויותיו הכספיות של הקבלן כלפיה. לחילופין, טען התובע כי הנתבע אחראי למצג שווא רשלני, שכן הוא התחייב להבטיח כי התובע יקבל תשלום מהקבלן. הנתבע טען כי התחייבותו אינה התחייבות חוקית או מחייבת אלא הסכמה ג'נטלמנית ללחוץ על הקבלן לשלם לתובע. בית המשפט פסק לטובת הנאשם. נמצא כי התובע לא עמד בנטל ההוכחה להוכיח כי הנתבע ערב לחובו של הקבלן או כי היה מצג שווא רשלני. מהראיות עולה כי התחייבות הנתבע הייתה ללחוץ על הקבלן לשלם או לנכות מהיזם תשלומים מתמורת הקבלן, אך לא להתחייב משפטית לשלם לתובע. בית המשפט הדגיש כי הסכם ערבות או שיפוי דורש רף הוכחה גבוה, שלא התקיים במקרה זה. הצהרתו הברורה של הנתבע כי התחייבותו אינה חובה משפטית, יחד עם ראיות נוספות, הראו כי מדובר בהסכם ג'נטלמני. עוד ציין בית המשפט כי טענת התובע בדבר הסתמכות על מצג הנתבע אינה סבירה, מה גם שהנתבע הצהיר במפורש כי התחייבותו אינה מחייבת מבחינה משפטית. כמו כן, לא נמצא קשר סיבתי בין מצג הנתבעת לבין נזקיה הנטענים של התובעת, שכן התובעת המשיכה לעבוד ולא נקטה צעדים כנגד הקבלן גם לאחר שהנתבע הודיע לה כי הוא מסלק עצמו מהנושא הכספי. לפיכך, התביעה נדחתה, אך בית המשפט לא פסק לנתבע הוצאות משפט בהתחשב בנסיבות.