פ"א 33027-11-19

תקציר

בפסק הדין בוחן בית המשפט את ערעורו של המערער על החלטת בית משפט קמא לקיים צווי הריסה מנהליים למבנים בלתי חוקיים לכאורה. במרכז הערעור עמדה טענת המערער כי בית משפט קמא דחה שלא כדין את בקשתם לבטל או לעכב צווים אלה, בטענה כי היא עומדת בסתירה להארכות שיפוטיות קודמות למועדי ביצוע. בית המשפט בחן את סמכותה של היחידה הארצית לאכיפת חוק התכנון והבנייה, והדגיש את סמכותה החוקית לפי סעיף 221 להוציא צווי הריסה מבלי ליטול לעצמה סמכות של ועדה מקומית. בית המשפט דחה את טענת המערערת בדבר חובת ההיוועצות לכאורה בעת עריכת ההתייעצויות הנדרשות, ויעידו על כך אישורים בכתב מרשויות החוק והתכנון. יתר על כן, בית המשפט הבחין בין צווי הריסה מנהליים וצווי הריסה שיפוטיים, והדגיש את תפקידם של הראשונים כסעד מהיר נגד בנייה בלתי חוקית, בנפרד מהליכים שיפוטיים ואולי במקביל להם. האפשרות של הליך כפול לא נפגמה מיסודה, שכן צווים מנהליים מתייחסים לפעולות בלתי חוקיות מיידיות, בעוד שצווים שיפוטיים משמשים אמצעי ענישה ותיקון לאחר התדיינות פלילית. טענות המערערת בדבר פגמים פרוצדורליים, לרבות אכיפה בררנית לכאורה ואופק תכנוני לכאורה, נדחו מחוסר ראיות תומכות. המערער לא הוכיח כל טעות פרוצדורלית משמעותית או ניצול לרעה של שיקול הדעת על ידי בית משפט קמא, ולפיכך דחה בית המשפט את הערעור תוך שהוא משאיר את תוקפם של צווי ההריסה המנהליים הנדונים.