עמ"נ 1977-02-12

תקציר

פסק הדין דן בזכאותה של רשות לפיצויים לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה בשל תכנית הפוגעת במקרקעין שברשותה. בית המשפט מכיר בכך שהמשיב, אף שאינו הבעלים החוקי, הוא בעל זכויות קנייניות כרשות ולכן הוא זכאי לפיצויים, שכן החוק נועד להגן על "זכויות כלכליות" במקרקעין. פסק הדין מדגיש כי יש לפרש את הזכות לפיצויים באופן רחב והיא חלה על בעלי זכויות קנייניות, לרבות רשויות, שזכויותיהם הן לעתים קרובות חוזיות. כמו כן, בית המשפט בוחן האם המערערת פטורה מפיצוי על פי סעיף 200 לחוק התכנון והבניה, הקובע כי קרקע אינה נחשבת כנפגעת אם הוראת התכנית סבירה. השופט מסכים עם החלטת ועדת הערר כי הפגיעה חורגת ממתחם הסבירות וכי על המערער לפצות את המשיב כפי שהוערך על ידי השמאי. פסק הדין מדגיש כי ניתוח שלושת התנאים לפי סעיף 200 על ידי הוועדה היה מקובל: הפגיעה בתכנית אינה זניחה, היא פוגעת במספר קטן של בעלי זכויות, והאינטרס הציבורי בתכנית אינו חיוני דיו כדי להצדיק פטור מפיצויים. בנוסף, בית המשפט מתייחס לטענת המערערת בדבר הפקדתה המיועדת של תכנית מפורטת שתקטין את הפגיעה. השופטת מציינת כי חלפו שנתיים ללא כל פעולה וכי נראה כי המערערת זנחה את התוכנית, ומשכך החלטת הוועדה להתעלם ממנה הייתה מוצדקת. פסק הדין דן גם בעיתוי מתן הפיצויים, וקובע כי המשיב זכאי לפיצוי מרגע כניסתה לתוקף של התכנית הפוגענית, ללא קשר ליישומה בפועל. אשר על כן, הערעור נדחה, והמערערת מחויבת לשלם את שכר טרחת עורך דינו של המשיב ואת הפיקדון. ההחלטה היא סופית, התקבלה בהיעדר שני הצדדים וניתנה ביום 28.5.2012.