ע"א 3979/01

תקציר

בתיק המשפטי המורכב, שתי חברות בנייה ערערו על החלטת מינהל מקרקעי ישראל בנוגע לחובות אגרה בגין פרויקט פיתוח בשני מגרשים סמוכים בראשון לציון. בתחילה זכו החברות במכרז לחכירת המגרשים, והתקשרו בחוזים נפרדים לכל אחת מהן. עם זאת, לאחר שהבינו כי מבנה מסחרי אחד גדול הוא כלכלי יותר, הם ביקשו אישור תכנוני להקצאה מחדש של זכויות בנייה, הגדלת הקיבולת של מגרש 266 תוך צמצום חלקה 265. הקצאה מחדש זו אושרה, אך המינהל דרש תשלום נוסף עבור הגדלת זכויות הבנייה במגרש 266. החברות סירבו לשלם, מה שהוביל למחלוקת משפטית שבה פסק בית המשפט המחוזי לטובת המינהל, אכף את האגרה ודחה את תביעת הקבלנים להחזר. הקבלנים ערערו, תוך שהם מפנים לעת"מ 6518/98 מהעבר, שם קבע בית המשפט כי שכר טרחה זה היה מעבר לתנאי החוזה ללא הכללה מפורשת. תקדים זה, שנתמך בעקרונות של הגינות ופרשנות דיני החוזים, הביא להצלחת הערעור והפך את פסק הדין הראשוני. בית המשפט קבע כי המינהל אינו יכול להטיל אגרות נוספות, והכיר בחוזים הראשוניים כהסכמים המחייבים. היא גם חייבה את המינהל לכסות את ההוצאות המשפטיות של הקבלנים בשני המקרים, תוך הדגשת חובתם של גופים ציבוריים לשמור על תום לב קפדני ביחסים החוזיים.