ת"א 4334/07

תקציר

המחלוקת המרכזית בתיק זה נסובה סביב פרשנותו של הסכם שכר טרחה בין התובע, פנחס אביבי, לבין הנתבע, עורך דינו, הנוגע לשכר טרחת עורך הדין בגין הטיפול בתביעת הנזיקין של אביבי. הנתבע טען כי ההסכם מזכה אותו לקבל הן 13% מסכום הפשרה והן כל שכר טרחה שייפסק על ידי בית המשפט, אשר יסתכם בשכר טרחה גבוה בהרבה. עם זאת, השופט פסק לטובת פרשנותו של התובע, שראה בהסכם כי הנתבע יקבל 13% מסכום הפשרה, ואם בית המשפט יפסוק שיעור גבוה יותר, הנתבע יהיה זכאי לסכום גבוה יותר, כולל 13%. השופטת ביססה פרשנות זו על לשון ההסכם, נסיבות התהוותו וכוונות הצדדים. בנוסף, השופטת מתחה ביקורת על הנתבע על כך שלא ניסח הסכם ברור יותר ולא הסביר לתובע את ניגוד העניינים הפוטנציאלי. סכסוך זה נוצר משום שהנתבע, כעורך דינו של התובע, יכול היה להשפיע על אופן ניסוח הסכם הפשרה, דבר שהשפיע בתורו על גובה שכר הטרחה שיקבל. השופטת בחנה גם הסכם פשרה בין התובע לנתבעים בתביעת הנזיקין שבבסיסה. הנתבע טען כי באמצעות הסכם זה הודה התובע בזכאותו לשכר הטרחה שגבה. עם זאת, השופטת דחתה טענה זו, שכן הסכם הפשרה לא שינה את תנאי הסכם שכר הטרחה. חשוב לציין כי השופטת הדגישה כי שכר הטרחה שנפסק על ידי בית המשפט שייך ללקוח ולא נועד להעשיר את עורך הדין עוד יותר. לסיכום, השופט הורה לנתבע להחזיר את שכר הטרחה המופרז שגבה, בסך 66,256 שקל, בצירוף הוצאות משפט, ריבית והפרשי הצמדה. כמו כן חויבה הנתבעת לשלם לתובע את שכר טרחת התובע בגין ההליך הנוכחי, המחושב בשיעור של 15% בתוספת מע"מ מהסכום שהוחזר. תשלומים אלה היו אמורים להתבצע עד 12 בנובמבר 2009. החלטת השופטת התבססה על הקביעה כי הנתבעת פעלה באופן פסול בכך שגבתה שכר טרחה גבוה משמעותית מהמוסכם, נמנעה מלגלות העלאות אלה לתובע ויצרה ניגוד עניינים.