ע"א 256/73

תקציר

פסק הדין מקבל את הערעור ופוסק לטובת המערער. פרשנותו של סעיף 52(ב) לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], שניתנה על ידי רוב שופטי בית המשפט המחוזי, נדחית. הסעיף מתווה תהליך דו-שלבי לקביעת דמי שכירות לעסקים. בשלב הראשון בית המשפט לוקח בחשבון את כל הנתונים המשפיעים על גובה שכר הדירה, ורק בשלב השני הוא בודק שדמי השכירות אינם עולים על המקסימום הקבוע בתקנות. השיעור המרבי אינו נחשב בשלב הראשוני אלא רק כאשר יש צורך להפחית את הסכום שנקבע על ידי הנתונים. הערכת דמי השכירות צריכה להתבסס על אמות המידה שנקבעו בפסיקה קודמת בה פירשו את סעיף 29 לחוק הישן, הנובע ממשמעותו הפשוטה של סעיף 52(ב). בעיית הפרשנות השנייה, הנוגעת לתוספת לתקנות תשל"א-1971, קובעת כי "דמי השכירות ששולמו" על ידי דייר שנהנה מהפחתת דמי השכירות עם תחילתן של התקנות, היא דמי השכירות המופחתים ששילם בפועל. פרשנות זו עולה בקנה אחד עם לשון התקנות. לבסוף, בית המשפט העליון מסרב להתערב בקביעתו של בית המשפט לשכירות כי שניים מהמשרדים המדוברים צריכים להיות כפופים לתוספת של 100% בלבד ולא למקסימום של 140%, בכל הנוגע לשאלה של בירור עובדתי, שלערכאות הנמוכות יותר יש שיקול דעת לגביהן. התיק מוחזר לבית הדין לשכירות על מנת לבחון מחדש את דמי השכירות לאור פרשנות סעיף 52(ב) שניתנה על ידי השופט לנדוי, והצדדים רשאים להציג ראיות נוספות. על כל אחת משלוש קבוצות המשיבים לשלם הוצאות למערערת.