ע"א 123/80

תקציר

פסק הדין מתייחס למכירת דירה בבעלות משותפת של אלמן ואשתו המנוחה. לאחר מותה המשיכה האלמנה להתגורר בדירה לבדה. הדירה הורישה בחלקים שווים לעשרה יורשים, כולל האלמן, על ידי המנוח. היורשים תבעו את פירוק השותפות באמצעות מכירת הדירה וחלוקת התמורה בין השותפים. השאלה הייתה האם המכירה צריכה להתנהל כנכס תפוס או ריק, תלוי האם האלמן נחשב לדייר מוגן. בית המשפט המחוזי קבע כי יש למכור את הדירה כתפוסה, והוביל לערעור. בית המשפט העליון אישר את פסק דינו של בית המשפט המחוזי. נמצא כי האלמן החזיק כדין בדירה והיה זכאי להגנת סעיף 33(א) לחוק הגנת הדייר, שכן זכותו בנכס פקעה עקב חלוקת הנכס על פי רצונו של המנוח. עוד קבע בית המשפט כי המערערים מעולם לא ביקשו חזקה משותפת, ומכאן משתמע הסכמתם לחזקתו הבלעדית של האלמן. יתר על כן, השופטים הצביעו על פער בתוצאה המשפטית, הנובע מהגישות השונות שננקטו בשני מקרים דומים, בשל אופן התערבותו של בית המשפט. במקרה אחד, בו הסתמכו הצדדים על סעיף 113(א) לחוק הירושה, האלמן לא היה מוגן לפי סעיף 33(א) לחוק הגנת הדייר. לעומת זאת, המקרה הנוכחי, שבו נעשה שימוש בסעיף 40(א) לחוק המקרקעין, הביא להגנתו של האלמן. השופטים שינבאום ולנדוי מצאו פער זה מטריד, שכן היסודות המהותיים היו כמעט זהים בשני המקרים. הם הדגישו כי התוצאה אינה צריכה להיות מושפעת מהטכניות של הפרוצדורה המשפטית אלא לגופו של עניין. עם זאת, הם הסכימו עם פסק הדין והדגישו את צדקת העובדות. פסק הדין מאשר אפוא את החלטת בית המשפט המחוזי כי יש למכור את הדירה כנכס תפוס, ועל המערערים לשאת בהוצאות המשיב ובשכר טרחת עורך דין, בסך כולל של 12,000 ₪.