בג"צ 1523/90

תקציר

פסק הדין המדובר נוגע לשתי עתירות, בג"ץ 1523/90 ובג"ץ 1540/90, שהובאו בפני בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, בנוגע לדרישה לערובות כספיות במסגרת משא ומתן בין-מפלגתי להרכבת הממשלה. העותרים טענו כי הערבויות הכספיות נועדו להבטיח את קיום החובות הקשורות להפעלת סמכויות סטטוטוריות על ידי המפלגות המשיבות. בית המשפט, בהרכב הנשיא מ' שמגר והשופטים י' באך וט'. או, נפסק כי בעוד שחובה הקשורה לסמכויות סטטוטוריות אינה פסולה מטבעה, כל שיקול דעת כזה חייב לשרת את טובת הציבור ולהיות מונע על ידי האינטרס המשותף. בית המשפט הדגיש כי במקרים של ניגוד עניינים, האינטרס הציבורי גובר. עוד נקבע בפסק הדין כי הנהגת ערבויות כספיות עלולה להשחית את התחום הפוליטי ולכבול שלא כדין את שיקול הדעת הסטטוטורי של הצדדים, ולהפוך הסכם כזה לבלתי קביל ובלתי חוקי. לאור עמדת היועץ המשפטי לממשלה כי הסכמי ערבות אלה אינם חוקיים והאינדיקציה לכך שהצדדים המעורבים זנחו את דרישת הערבויות, לא ראה בית המשפט עילה למתן צו. תחת זאת, היא הבהירה את העמדה המשפטית בנושא ודחתה את העתירות, תוך שהיא בוחרת שלא להתייחס לטענות נוספות שהועלו בעל פה ללא בסיס עובדתי בעתירות המקוריות. פסק דין זה מחזק את עקרון עליונות האינטרס הציבורי בקבלת החלטות פוליטיות וסטטוטוריות, תוך התייחסות גם לסוגיה הספציפית של ערבויות כספיות במשא ומתן מדיני.