בג"צ 203/57

תקציר

התיק נסוב סביב סכסוך בין מבקש למשיב בנוגע לרישום בית כבית משותף. המבקש ביקש לרשום את הבית לפי חוק הבית המשותף, התשי"ב-1952, אך המשיב התנגד מחשש שהדבר יבטל את זכויותיו הנובעות מחוזה מיום 8.5.1940. התנגדותו של המשיב נדחתה על ידי גורם מוסמך, מה שגרם לראשון לערער לבית המשפט המחוזי. בית המשפט קיבל את הערעור ותיקן את צו הרישום כך שיכלול הערה על החוזה. מחוסר שביעות רצון, פנה המבקש לבג"ץ בטענה כי בית המשפט המחוזי פירש את החוק באופן שגוי וחרג מסמכותו. עם זאת, בית המשפט העליון פסק נגד המבקש, בקובעו כי תפקידו של בית המשפט המחוזי הוא להכריע בעניין וכי החלטתו, אף שייתכן שהייתה שגויה, אינה בטלה מחוסר סמכות. בית המשפט הדגיש את החשיבות הקריטית של תפקידו של בית המשפט המחוזי, את סמכותו הרחבה כערכאה גבוהה יותר ואת סופיות החלטותיו. בנוסף, צוין כי המחוקק התכוון שהחלטות כאלה יהיו סופיות, והתערבות תסתור את כוונתן. טענת המבקש, אף שהתמקדה בפרשנות משפטית, לא הצדיקה התערבות, והצו המותנה בוטל. החלטה זו חיזקה את סופיות פסק דינו של בית המשפט המחוזי והדגישה את העילות המצומצמות לערעור עליהן.