דב"ע לו/90 - 3

תקציר

פסק הדין נסוב סביב פרשנותם של שני הסכמים קיבוציים שנחתמו בין עובדי המחקר במערכת הביטחון למשרד הביטחון בשנת 1973, שביקשו להצמיד את סולם השכר של העובדים ותנאי עבודה אחרים לאלה של חברי הסגל באוניברסיטה העברית. ההצמדה הייתה אמורה להתבסס על מסמך משנת 1972 המתאר את תנאי העבודה של סגל האוניברסיטה, שמאוחר יותר נקבע כי אינו תקף. מכיוון שהמסמך מ-1972 לא היה קיים במציאות, הזיקה התפרקה, והיה צורך במשא ומתן חדש כדי למנוע אי-ודאות לגבי תנאי העובדים. עם זאת, מהעדר משא ומתן כזה משתמע כי משרד הביטחון אינו מחויב להגדיל באופן אוטומטי את הסכומים הנקובים בהסכמים משנת 1973 בנוגע לגמול ייעוץ ותפקידים נוספים. בית הדין הדגיש כי יחסי העבודה הם רציפים וכי הסכמים קיבוציים מחייבים, בין אם באמצעות הסכמים ישירים ובין אם באמצעות אימוץ הסכמים אחרים. הקביעה על מה הוסכם היא תלוית הקשר. במקרה זה, מאחר שההסכמים הקיבוציים מ-1973 קשרו את תנאי העובדים למצב מסוים – המסמך מ-1972 שכעת אינו תקף – הזיקה הפכה לבטלה. זאת ועוד, הסעיף בהסכמים הנוגע לקביעה מחדש של סכומים הוא הוראה מחייבת, המחייבת את הצדדים לנהל משא ומתן על מנת להבטיח את שמירת משקלן היחסי של התוספות. ההסכם הקיבוצי הכולל, שהאריך את תוקפו של ההסכם משנת 1973 עד לשנת 1975, לא שינה חובה זו. ככלל, הערעור, שביקש לאכוף את פסק הדין ההצהרתי נגד משרד הביטחון, נדחה, שכן המשרד לא היה מחויב אך ורק להסכמים משנת 1973 ולא ניהל את המשא ומתן הנדרש בנוגע לקביעה מחדש של סכומים.