ע"א 3601/96

תקציר

במקרה שנדון בפני בית המשפט העליון ערערו המערערים על פסק דין של בית המשפט המחוזי שפסל ארבעה מסמכים חתומים על ידי המנוח, זלמן ברשי, והעביר להם נכסים משמעותיים ללא תמורה. בית המשפט המחוזי קבע כי בשל מצבו הנפשי המידרדר של זלמן, הוא נעדר את שיקול הדעת הנדרש כדי להבין את ההשלכות של חתימה על מסמכים אלה. בנוסף, בית המשפט מצא את נסיבות החתימה כמצביעות על עושק פוטנציאלי. בית המשפט העליון אישר פסק דין זה, תוך שהוא מדגיש את אמצעי ההגנה המוקנים בחוזי מתנה, המתמקדים בכוונת הנותן על פני אינטרס ההסתמכות של המקבל. על אף שמדובר בחוזה חד צדדי, קבע בית המשפט העליון כי נדרשת רמת הוכחה גבוהה, במיוחד כאשר המנוח היה במצב של ליקוי קוגניטיבי בעת החתימה. היא הדגישה את תנאי החתימה החריגים - שנערכו ברכב ולא במסגרת פורמלית כמו משרדו של עורך דין - כראיה המערערת על הלגיטימיות של טענות המערערים על הנכסים. יתר על כן, התהליך היה חסר שקיפות, שכן המנוח שמע לראשונה על חלוקת הנכסים בסמוך לחתימה ולא גילה עניין לאחר מכן בתוצאות העסקה. בית המשפט הדגיש כי על ההליך המשפטי להגן על כוונת הנותן, במיוחד בנסיבות המרמזות על השפעה בלתי הוגנת או הכרה בלתי מהותית. משכך, פסק הדין הראשוני אושר, והחוזים לא נחשבו מחייבים, תוך ביטול הצורך להמשיך ולהתייחס לטענות בדבר עושק והשפעה בלתי הוגנת. משכך, נדחה הערעור והמערערים חויבו בהוצאות משפט של המשיב.