סע"ש 5201-01-14

תקציר

בית הדין מצא כי התובע לא הביא ראיות מספיקות לכך שהוותק שלו בחברה נמשך מתקופת עבודתו הראשונה, למרות טענותיו. בתצהירו ובחקירתו הנגדית של התובע היו סתירות אשר החלישו את טענתו וגרמו לבית המשפט לפקפק בטענתו כי מנהל החברה הבטיח לשמור על הוותק שלו. זאת ועוד, גרסת הנתבע לאירועים נתמכה בראיות בכתב, אותן העדיף בית המשפט על פני עדותו בעל פה של התובע. הראיות בכתב התייחסו להסכם בין הצדדים משנת 1995, אשר קבע כי חופשתו של התובע תיחשב כחופשה ללא תשלום והוותק שלו יישמר בתקופה זו. בית הדין מצא כי סביר להניח כי אילו הסכימו הצדדים לשמור על הוותק של התובע מתקופת עבודתו הראשונה, הדבר היה מתועד בכתב, במיוחד לאור העובדה שהנתבעת נקטה בעבר בצעדים להבטחת קיומה של הסכמה בכתב לקיצור תקופת החופשה. בנוסף, בית הדין מצא כי ציון תאריך תחילת עבודתו של התובע בתלושי השכר שלו בתקופת עבודתו השנייה נבע מטעות תמימה ולא, כפי שטען התובע, ניסיון להונות אותו. תלושי השכר שונו בחזרה לספטמבר 1997 - מועד ההתחלה בפועל - באוקטובר 2012, דבר שסתר את טענת התובע כי שינוי זה חל לאחר שדחה את הצעת החברה. ככלל, טענות התובע לא היו משכנעות, ובית המשפט החליט כי לא עמד בהצלחה בנטל ההוכחה. לפיכך נדחתה התביעה, והתובע חויב בהוצאות הנתבע בסך 3,000 ₪, כולל הפרשי ריבית והצמדה. לתובע הייתה זכות לערער על החלטת בית הדין האזורי בתוך 15 יום מיום קבלתה.