תע"א 2561/06

תקציר

התובע, שהינו רואה חשבון מוסמך, תבע מספר נתבעים, לרבות עורך דינו לשעבר, בגין רשלנות בייצוגו בתביעת גירושין ואי תשלום שכר, פיצויי פיטורים וזכויות סוציאליות אחרות במהלך העסקתו לכאורה. עם זאת, השופט מצא כי התובע לא הביא ראיות מספיקות לתמיכה בטענותיו. ראשית, באשר לטענת הרשלנות המשפטית, ערערה השופטת על סמכותו של בית הדין לדון בתיק ומצאה כי המסמכים שהציגה התובעת לא הוכיחו את רשלנות הנתבע בתיק הגירושין. השופטת גם העלתה תהיות לגבי אמיתות ההסכם שהוצג על ידי התובעת כראיה, וציינה כי הנתבעת הכחישה שחתמה עליו וכי היו סתירות בתוכנו ובהצגתו. יתר על כן, השופטת הגיעה למסקנה כי גם אם ההסכם היה תקף, התובעת לא הוכיחה את ביצועו, כנדרש בחוזה. שנית, השופטת בחנה האם התקיימו יחסי עבודה בין התובעת לבין הנתבעים. השופטת קבעה כי התובע פעל כרואה חשבון עצמאי המספק שירותי הנהלת חשבונות ולא הוכיח כי עבד במשרדי הנתבעים או כי תנאי עבודתו ושכרו נקבעו על ידם. השופטת קיבלה את טענת הנתבעים כי התובע סיפק שירותים כרואה חשבון חיצוני ודחתה את התביעה לשכר, פיצויי פיטורים וזכויות סוציאליות אחרות. השופטת דחתה גם את תביעת התובע כנגד הנתבע ששימש כמפרק זמני בעת פירוק אחת החברות. בהסכם ההעסקה בין התובע לחברה צוין במפורש כי העסקתו מוגבלת לתקופת הפירוק, והשופט קבע כי מינוי מפרק זמני אינו יוצר יחסי עבודה בין העובד למפרק. השופט מתח ביקורת על ניסיונו של התובע להפוך את התביעה נגד המפרק רק לאחר שהתביעה נגד החברה נדחתה, וטען כי מדובר בניסיון למצוא "כיס עמוק" לפיצויים. בסיכומו של דבר, דחתה השופטת את התביעה כולה כנגד כל הנתבעים, והורתה לתובע לשאת בהוצאות הנתבעים ובשכר טרחת עורך דין בסך 20,000 ₪ בתוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין, בשל משכו, סכומו ותוצאתו של ההליך. ההחלטה ניתנה ביום 2.11.2014.