ת"א 524/96

תקציר

פסק הדין דן בקבילותן של ראיות מסוימות הנוגעות לתביעה אזרחית שעניינה החרמת טובין על ידי פקידי מכס. התובעת, יבואנית, מבקשת להחזיר את הטובין ולהצהיר כי מקורם בארה"ב כפי שהוכרז, בעוד רשות המכס הנתבעת דורשת תשלום מכס מלא. הראיה המדוברת היא עדות שמיעה, שכן היא מבוססת על שיחות בין פקידי מכס ליחידים בחו"ל. בית המשפט בוחן את השאלה האם ניתן לקבל עדות שמיעה זו. השופט מציין את המגמה במשפט הישראלי להקל את הכללים הנוגעים לעדות שמיעה, במיוחד כאשר חקירתם הנגדית של העדים אינה מעשית או קשה מדי, ומשאיר את שיקול דעתו של בית המשפט לקבוע את משקלה של עדות כזו. יתר על כן, השופט קובע כי השיחות המתועדות בתצהירי פקידי המכס נחשבות ל"רשומה מוסדית", הקבילה כראיה בתנאים מסוימים. יש להראות שהם חלק מהפעילות הרגילה של המוסד, ושיטת איסוף הנתונים והכנת הרשומות חייבת להעיד על אמיתות התכנים. השופט קובע כי אחד הרישומים של פקיד המכס עומד בקריטריונים אלה וקביל כרשומה מוסדית. עם זאת, תצהירו של הפקיד האחר אינו זכאי, שכן הכנת רשומות כאלה אינה חלק קבוע מתפקידיו המוסדיים. השופט מתייחס גם לסוגיית ההטיה הפוטנציאלית וניגוד העניינים הנובעים מכך שאגף המכס הוא הנתבע בתיק. המסקנה היא כי מדובר בעניין המשפיע על משקל הראיה ולא על קבילותה. לבסוף, פסק הדין מפרט את התנאים בהם ניתן לקבל את עדות השמיעה, הכוללים קיומה של מניעה ממשית להבאת העדים הזרים לבית המשפט, וקובע את התיק להמשך דיונים.