עמ"נ 20877-10-18

תקציר

המשיב טוען כי יש לדחות את הערעור שכן המערערת לא הוכיחה כי מדובר במקרה חריג. החלטת ועדת הערר – לסווג מתקן שטיפה כמבנה שאינו למגורים לצורכי ארנונה – מנומקת היטב ומתבססת על מספר מקורות ועל חקירת עדים. המשיבה טוענת כי המתקן, התחום בקירות וברצפה, אינו זקוק לקירוי, ולכן הכיסוי החלקי אינו משנה את סיווגו. בית המשפט מסכים עם החלטת הוועדה ולא יתערב, אלא יבחר להתמקד בדין הנוגע לשטח שמסביב למתקן, שיש לסווגו כקרקע תפוסה. בהתייחסו לשאלה מי הבעלים של שטח הייבוש לצורכי ארנונה, מציין בית המשפט כי מטרת גביית הארנונה היא ליצור זיקה בין הנישום לבין מקבל שירותי הרשות המקומית. לפיכך, משלם המסים צריך להיות זה עם הזיקה הקרובה ביותר לנכס, אשר לעתים קרובות המשתמש של הנכס. במקרה זה מודה המערערת בשימוש בשטח הגדול מ-100 מ"ר לייבוש כלי רכב, אך טוענת כי שטח זה משמש גם את לקוחותיה של פז, בעלת הקרקע. ועדת הערר, לאחר שחקרה את העדים, הגיעה למסקנה כי המערער אינו הבעלים של שטח של 210.39 מ"ר המסווג כקרקע תפוסה. בית המשפט מסכים עם מסקנה זו אך מוצא כי היא מוצדקת רק מיום 14.1.15 ואילך, שכן אז נרשמה לראשונה החזקה בשטח החורג מהסכם החכירה. סיכומו של דבר, הערעור על סיווג מתקן הכביסה נדחה. הערר לגבי השטחים הסמוכים למתקן המשמשים לכניסה ויציאה מתקבל, ושטחים אלה יסווגו כשטחים כבושים. הערעור בעניין אזור הייבוש מתקבל בחלקו. עד ליום 14.1.15 תחויב המערערת בארנונה בגין שטח ייבוש של 100 מ"ר בלבד, המסווג כקרקע תפוסה.