ע"פ 428/72

תקציר

הכרעת הדין המדוברת מתייחסת לערעור על הרשעה בקשירת קשר לביצוע פשע וניסיון שוד. המערער טען, כי ההרשעה התבססה על עדותו הבלתי מהימנה של עד עבריין, אשר סותרה במהלך החקירה הנגדית, וכי חסרות ראיות מספיקות לזיהויו כמבצע העבירה. עם זאת, בית המשפט העליון דחה את הערעור. בית המשפט קבע כי החלטתו של בית משפט קמא להאמין לעדותו העיקרית של העד העבריין, למרות אמירותיו הסותרות במהלך חקירתו הנגדית, הייתה מוצדקת בשל ההסבר שניתן לסתירה - חשש הנובע מאיומים שהופנו כלפי העד. עוד מצא בית המשפט כי עדותו של העד, באשר להודאתו של המערער בדבר מעורבותו בשוד, הייתה מהימנה משום שלא היו בה פרטים שיכלו להתייחס רק לעבירה שבגינה עמד המערער לדין. יתר על כן, ראיות נוספות, שתוארו כ"דבר נוסף", אישרו את תוכן ההודאה ואת עובדות המקרה, ובכך מילאו את הדרישות להרשעה על סמך הודאה מחוץ לבית המשפט. ראיות נוספות אלה כללו עדויות של עדים לניסיון השוד וזיהוי קולי מיידי של המערער על ידי עד שהכיר אותו קודם לכן. בית המשפט העליון הגיע למסקנה כי ההרשעה מבוססת היטב, אישר את החלטת הערכאה הנמוכה יותר ודחה את הערעור.