ע"פ 2555/01

תקציר

התיק הוא ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה שהרשיע את המערער בסחיטה באיומים, הפרעה לשוטר במילוי תפקידו ותקיפת שוטר. המערער דרש מאמו לתת לו את מכשיר הווידיאו שלה ואת כספה, תוך איום בפגיעה עצמית אם לא תיענה לדרישה. כאשר הגיעו השוטרים למקום, הניף המערער סכין ואיים להתאבד אם לא יקבל את החפצים. הוא גם התנגד למעצר, דחף ובעט בשוטרים. המערער הודה בעובדות אך טען כי מעשיו אינם מהווים עבירה. בית משפט קמא דחה טענה מקדמית זו, והערעור מבקש להפוך החלטה זו. הסוגיה המשפטית המרכזית היא פרשנותו של סעיף 428 לחוק העונשין, המגדיר סחיטה באמצעות איומים כעבירה פלילית. טענת המערער מתמקדת בסעיף "פוגע שלא כדין בשלו... גוף", וקבע כי איומים בהתאבדות אינם מכוסים על ידי החוק, שכן התאבדות אינה פגיעה בלתי חוקית. בנוסף, האיום הופנה כלפי גופו של המערער עצמו ולא כלפי גופה של אמו, אשר לטענתו אינה מקיימת את דרישת העבירה. יתר על כן, הוא טוען כי הביטוי "שלא כדין" מתייחס רק לפגיעה ולא לאיום עצמו. עם זאת, בית המשפט, בראשות השופט שטמר, חולק על פרשנותו של המערער. היא קובעת כי המונח "שלא כדין" מתייחס הן לאיום והן לפגיעה, ואיום בפגיעה עצמית הוא איום בלתי חוקי אם החוק אינו מתיר זאת. מטרת העבירה היא למנוע סחיטה, שיכולה להתרחש כאשר מישהו מאיים לפגוע בגופו. אמנם מקרים כאלה הם נדירים, אך ישנם מצבים שבהם האינטרס הציבורי מצדיק ענישה פלילית, כגון כאשר נשקפת סכנה ממשית למעשיו של אדם. באשר לדרישת הפגיעה ב"אדם אחר", בית המשפט מפרש אותה כך שתכלול את גופו של המאיים עצמו כאשר הדבר מוביל לסחיטה. כוונת המחוקק מאחורי סעיף 428 היא להגן על הפרט מפני סחיטה, וזה יכול לקרות גם כאשר האיום מופנה כלפי המאיים. יתר על כן, ההתנהגות החלופית המוזכרת בסעיף, "או מפחידה אדם בדרך אחרת", תומכת בפרשנותו של בית המשפט. השופט שטמר מגיע למסקנה כי מעשיו של המערער נופלים בגדר סחיטה באיומים, ולפיכך ההרשעות בהפרעה לשוטר ותקיפת שוטר עומדות בעינן. הערעור נדחה, ופסק דינו של בית משפט קמא מתקבל. השופטים פאיזם ורזי מסכימים עם ההחלטה.