ת"א 344/93

תקציר

פסק הדין נסוב סביב מחלוקת הנוגעת לתצהיר גילוי מסמכים משלימים וטענת חיסיון בתביעה אזרחית. התובע הגיש תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לו לכאורה בתאונת עבודה. הנתבעים הכחישו את התאונה ואת נסיבותיה, ולחילופין טענו כי התאונה נגרמה כתוצאה מרשלנות התובע או באשמתו הבלעדית. בא כוחה של התובעת גבה תצהירים משני עמיתיה לעבודה של התובעת בנוגע לנסיבות התאונה, אך לא גילה אותם בתצהיר הגילוי הראשוני. בשלב ההוכחות הודיע בא כוח התובע על כוונתו להשתמש באחד מתצהירים אלה בחקירתו הנגדית של עד הגנה. הדבר הוביל למחלוקת על חשיפתם וסודיותם של מסמכים אלה. בית המשפט פסק לטובת התובעת, תוך הכרה בחיסיון התצהירים בהיותם מסמכים שהוכנו למשפט. בית המשפט קבע כי תצהירים אלה, בהיותם עדויות ראייה, נופלים בגדר חיסיון החיסיון. יתר על כן, בית המשפט קבע כי השיקול של חיפוש האמת והבטחת משפט הוגן אינו גובר על חיסיון החיסיון במקרה זה. עם זאת, מאחר שהתובע לא גילה תצהירים אלה בגילוי הראשוני, בית המשפט הורה לו לשלם לנתבעים שכר טרחה. השופט התייחס גם לנטייה לשקיפות רבה יותר בהליכים אזרחיים, תוך עידוד חשיפת מסמכים כדי למנוע הפתעות במהלך המשפט. יש לציין כי בית המשפט הדגיש כי זכויות חיסיון אינן צריכות להקנות יתרון לצד החושף, והתווה תנאים להסרת זכויות אלה.