ד"נ 6/80

תקציר

התיק סובב סביב סכסוך רכושי בין משכיר לשוכר. השוכר, שהמשיך להתגורר בדירה גם לאחר מות אשתו, נתבע על ידי בעל הדירה לפינוי. התיק המורכב כלל מספר דיונים וערעורים בנוגע לפרשנות חוק הגנת הדייר, התשט"ו-1955, ותקנות נלוות נוספות. השאלה המרכזית הייתה האם המשיב, שאשתו שכרה בעבר את הדירה, זכאי להיות דייר מוגן על פי החוק. בית המשפט העליון, בפסק דין מפורט, קבע כי חוק הגנת הדייר אינו מאפשר ירושה אינסופית של דיירים לאחר פטירת הדייר המקורי. לדברי בית המשפט, החוק מתיר ירושה אחת בלבד, וגם זאת, רק אם מתקיימים התנאים הקבועים בחוק. לגופו של עניין, המשיב לא היה זכאי להגנת הדייר שכן הוא לא היה קרוב משפחה של הדייר המקורי ולא התגורר עמו בדירה. זאת ועוד, מעמדה של האישה המנוחה כשוכרת נבע מנטישת בעלה, והיא לא הייתה דיירת מקורית על בסיס קשר חוזי עם המשכיר. לכן, האלמן שלה לא יכול לרשת זכויות דייר. בית המשפט אף התייחס לפסקי דין קודמים לתמיכה בפרשנותו לחוק והדגיש כי המשיב לא מילא אחר התנאים המפורטים בסעיפי החוק הרלוונטיים. בסופו של דבר, בית המשפט העליון הכריע לטובת המשכיר, קיבל את עתירת הפינוי והורה למשיב לפנות את הדירה. כן חויב המשיב לשלם לעותר הוצאות בסך 2,000 ₪ בגין הערעור לבית המשפט העליון והעתירה שבאה בעקבותיו.