ת"א 25139-04-13

תקציר

פסק הדין הוא לטובת הנאשמים. בית המשפט מצא כי יהודית אכן העבירה את זכויותיה במקרקעין הידועים כמגרשים 32 ו-33 בגוש 10023 לאחיה יחזקאל. התובעים, שהם בניה של יהודית, לא הכירו את הקרקע עד שהנתבעים פנו אליהם ועזבו את הקיבוץ לתל אביב בשנת 1970, ולכן לא היו מעורבים בענייניה הכספיים של אמם. נהפוך הוא, הנתבעים, בצירוף תצהיריהם, הציגו ראיות לביקוריהם במקרקעין לאורך השנים ולרכישת הקרקע על ידי אביהם. יתר על כן, צוואת אביהם של הנתבעים, המחלקת את הקרקע בין ילדיו, והעדר כל צוואה או שיחות עם ילדיה על הקרקע, תומכים בטענת הנתבעים כי יהודית הייתה מודעת לכך שהיא אינה הבעלים של הקרקע. הטיעון המרכזי לטובת הנתבעים הוא זיכרון דברים מיום 23.7.70, חתום הן על ידי יחזקאל (הקונה) והן על ידי אחיותיו נעמי, רבקה ויהודית (מוכרות). המסמך מפרט את הסכמת המוכרים למכור את המגרשים לאחיהם בסכום קצוב, כאשר התשלומים נקבעים למועדים מוגדרים, לצד הוראות המגנות על המוכרים מפני תביעות בדבר תפיסת הקרקע על ידי אחיהם אליהו. בית המשפט הכיר במסמך זה, למרות כותרתו כ"קבלה", כהסכם כתוב המכיל את כל הפרטים הדרושים, מה גם שהצדדים המעורבים מילאו את התחייבויותיהם כנדרש בתזכיר. בנוסף, בית המשפט הכיר בהעברת הזכויות במקרקעין על שמן של רבקה ונעמי, ובכך נתן תוקף נוסף לאמיתות המסמך האמור. בית המשפט מצא גם ראיות לתמורה שסופקה, כאשר חתימת המוכרים על התזכיר המאשרת את קבלת התשלומים וראיות נוספות לתשלומים נוספים ליהודית. טענות התובעים בדבר היעדר הוכחת קבלת התשלומים על ידי יהודית נדחו, שכן בית המשפט קיבל את ראיות הנתבעים כי יהודית קיבלה את התשלומים בשיקים וחתם על מסמך המאשר את התשלומים. יתר על כן, קשייה הכלכליים של יהודית, כפי שעולה ממכתביה, תמכו בתוקפה של העסקה, שכן הייתה לה מוטיבציה למכור את הקרקע. לסיכום, השופטת הורתה על מחיקת התביעה, לא קיבלה את דרישת התובעים כי הקרקע תירשם על שמם, ופסק כי התובעים ישלמו לנתבעים שכר טרחת עורך דין בסך 20,000 ₪. זכות הערעור ניתנה לשני הצדדים בתוך 45 יום מיום מתן פסק הדין.