דב"ע לד/40 - 3

תקציר

פסק הדין דן בזכויותיו של יורש העובד לתבוע פיצויים ממעסיקו כתוצאה מאי תשלום סכומים מסוימים לקופת גמל על ידי המעסיק כאמור בחוזה העבודה. העובדת במקרה זה, מלצרית, עבדה אצל מעסיק המערערת עד לפטירתה בחודש פברואר 1972. המעסיק לא העביר תשלומים לקופת הגמל כמתחייב מההסכם הקיבוצי החל שנקבע בצו. כתוצאה מאי התשלום נשללו מיורשיו של העובד הטבות מקופת הגמל. היורשים, המיוצגים על ידי אלמנתו של העובד, תבעו פיצויים מהמעסיק, בטענה כי הפסדם נבע מהפרת חוזה על ידי המעסיק. המעסיק טען כי יש לדחות את התביעה מכמה טעמים: היחסים בין העובד המנוח למעביד לא היו יחסי עובד-מעביד; לא הייתה יריבות בין האלמן למעביד; והתביעה הייתה נזיקית, לא חוזית, ולכן חורגת מסמכותו של בית הדין לעבודה. בית הדין דחה את טענות המעסיק וקבע כי אכן מדובר ביחסי עובד-מעביד, וכי התביעה היא חוזית במהותה, דבר המקנה לבית הדין לעבודה סמכות. נפסק כי לעובדת המנוחה הזכות לתבוע את המעסיק בגין אי ביצוע התשלומים הנדרשים, וכיורש יכול האלמן להחליף את עצמו ולתבוע פיצויים הנובעים מהפרת החוזה. עם זאת, בית הדין מצא כי תביעתו של האלמן למענק פנסיה בסך 3,000 לירות ישראליות אינה תקפה, שכן גם אם המעסיק היה משלם את התשלומים, הם לא היו מכסים תקופה של 12 חודשי עבודה כנדרש בתקנות הרלוונטיות. בית המשפט פסק לאלמן 5,000 לירות ישראליות, שייגבו לאחר הצגת הסכמת יורשיו האחרים של העובד או אישור מבית המשפט המחוזי. המעסיק חויב לשלם את הוצאות ההתדיינות של האלמן, והעתק מפסק הדין היה אמור להישלח ליועצים המשפטיים של המרכז לביטוח לאומי והתאחדות התעשיינים.