ע"א 10508/08

תקציר

פסק דין זה מסיים את דחיית העררים על הקפאת בנייה ממושכת הקשורה להליכי תכנון. בית המשפט בחן ביסודיות את המסגרות המשפטיות והתקדימים, ובראשם פרשות כלפון ואל-נאקוה, שעסקו בסוגיות דומות לפי סעיף 78 לחוק התכנון והבניה. חרף טענותיה של המערערת כי מצבה שונה בשל ההקפאה הממושכת וטענות נוספות להפרת חובה חקוקה, בית המשפט לא מצא צורך בסטייה מתקדימים משפטיים מבוססים. בית המשפט קבע כי הטענות בדבר הפרת חובה חקוקה ועילות מנהליות-חוקתיות אינן מבוססות, והותיר את הרשלנות כטענת התביעה העיקרית. בית המשפט הדגיש כי חלה חריגה מתקופת ההתיישנות הקבועה בסעיף 197 לחוק התכנון והבניה, שכן התביעה הוגשה לאחר התקופה המותרת. הוועדה המקומית נמצאה רשלנית בכך שלא בחנה באופן מהותי בקשות להיתרי בנייה, והקפיאה מנהלית בניגוד לתכלית החקיקה. עם זאת, הוועדה המחוזית לא נשאה באחריות לאחר שנת 1995 בשל שינוי בסמכות הסטטוטורית. בית המשפט תמך בשיטת אומדן הנזקים של בית המשפט המחוזי למרות פערים בחוות דעת מומחים, תוך שמירה על עקביות עם הראיות שהוצגו. פסק הדין הדגיש בעיות מערכתיות בעיכובים בתכנון והדגיש את החשיבות של התקשרות מתמשכת של בעלי קרקעות עם הרשויות כדי להניע פעולה מנהלית. בסופו של דבר, הערעורים נדחו בלא שחויבו בהוצאות, תוך שימת דגש על הבחינה המשפטית והעובדתית היסודית שעמדה מאחורי ההחלטה המקורית.