בג"צ 3815/90

תקציר

בג"ץ הכריע בשתי עתירות, בג"ץ 3815/90 ובג"ץ 3816/90 בעניין חוקיות האזנות הסתר ושיקול דעתו של היועץ המשפטי לממשלה בנסיבות העניין. הדיון התמקד בפרשנותם של חוקים רלוונטיים, בהם חוק האזנות סתר, חוק הגנת הפרטיות וחוק ועדות חקירה, וכן בסוגיית החיסיון העיתונאי. העתירה הראשונה, בג"ץ 3815/90, שהוגשה על ידי מרדכי גילת, ביקשה למנוע מהיועץ המשפטי לממשלה להאזין לקלטת שהקליטה את שיחות הטלפון שלו, ולהשתמש בה. העתירה השנייה, בג"ץ 3816/90, שהוגשה על ידי שלושה עיתונאים, ביקשה שלא לחשוף את שיחותיהם עם גילת, שהוקלטו גם הן באותה קלטת. בית המשפט פירש את החוקים הרלוונטיים והגיע למסקנה כי ניסוחו המילולי של חוק האזנות הסתר סובל פרשנויות מרחיבות וצרות כאחד. נמצא כי תכליתו החקיקתית של החוק היא לחנך את רשויות המדינה מפני פגיעה בזכות לפרטיות, להרתיע מפני האזנות סתר ולמנוע את המשך הפגיעה בפרטיות. בית המשפט קבע כי השימוש שעושה המדינה בראיות שהושגו שלא כדין להוכחת האזנות סתר מותר, כל עוד הוא מצמצם את הפגיעה בפרטיות. באשר לסמכות להשתמש בתוכן השיחות, קיבל בית המשפט את שיקוליו הכלליים של היועץ המשפטי לממשלה, הכוללים את חומרת העניין, טובת הציבור והצורך לאכוף את החוק. בית המשפט מצא כי שיקול דעתו של היועץ המשפטי לממשלה במקרה זה הופעל כראוי, שכן ביקש לברר האם המפכ"ל ביצע עבירות כלשהן. בית המשפט שקל גם את טענת החיסיון העיתונאי וקבע כי היא יחסית, אינה מוחלטת, ויש לשקול אותה אל מול נסיבות רלוונטיות אחרות. נמצא כי היועץ המשפטי לממשלה שקל עניין זה כדין. לבסוף, התייחס בית המשפט למעמדם של העותרים בבג"ץ 3816/90 וקבע כי יש לעשות כל מאמץ להפריד בין שיחותיהם לבין השיחות הרלוונטיות. בית המשפט הדגיש כי רשימת העילות לשמיעת משפט בדלתיים סגורות אינה ממצה וכוללת זרים למשפט. לסיכום, בית המשפט דחה את שתי העתירות וביטל את הצווים שניתנו כתוצאה מכך. השופט ש' לוין חלק על כך, בין השאר, וטען כי החלטת היועץ המשפטי לממשלה להאזין לקלטת לבקשת מפכ"ל המשטרה אינה ראויה, שכן היא מבוססת על שמועות ואין בה יסוד מספיק לחשד.