ת"א 39505-02-24

תקציר

פסק הדין משרטט את ההליך הפסול בו נקט המשיב בניסיונו להתנגד לפסק בוררות. על פי חוק הבוררות, כל התנגדות לפסק בוררות צריכה להיעשות באמצעות בקשה פורמלית לביטולו או באמצעות ערעור לפי סעיף 29ב, שניהם מחייבים הגשת תביעה נפרדת ותשלום שכר הטרחה הנדרש. גישתו הנוכחית של המשיב, המאפיינת את פעולתם כהתנגדות לאישור פסק הבוררות, אינה עולה בקנה אחד עם ההליך המשפטי הנדרש. כמו כן, קיימת מגבלת זמן קצובה של 45 יום מיום מתן פסק הבוררות או 15 יום מיום הגשת הבקשה לאישור, לפי המוקדם, לערעור על פסק הבוררות. במקרה דנן, הפרסים ניתנו בחודשים יולי ואוגוסט 2023, והתנגדות המשיב הוגשה הרבה מעבר לחלון זה, מה שהפך אותה לבלתי מועד. מאחר שהמשיבה הייתה מודעת לפסיקות ואף פתחה בהליך נפרד, אין לראות בתביעתם תקפה. אם המשיב לא יספק נימוקים תקפים עד למועד הנקוב בחודש יולי, סביר להניח שבית המשפט יתעלם מהתנגדותם ויאשר את פסק הבוררות. השופט בחר להישאר חסר פניות בכך שנתן את פסק הדין בהיעדרם של שני הצדדים.