עת"מ 8393/08

תקציר

המשיב טען כי יש לדחות את העתירה בשל השיהוי בהגשתה. באשר לגוף העתירה טען המשיב כי החלטתו הייתה חוקית, סבירה ובלתי מפלה כלפי העותר, שדרכונו פג ולא נשלל. מנגד, טען העותר, כי החלטת המשיב שלא לחדש את דרכונו מהווה אפליה על רקע זהותו כערבי ממזרח ירושלים. בית המשפט הכיר בחובתו של המשיב לקיים שימוע לפני קבלת החלטה, שבמקרה זה התרחשה בדיעבד. בית המשפט קיבל את טענת המשיב כי הדיון התנהל בכנות וכי לא נפגעה זכותו של העותר להציג את טענותיו. עוד מצא בית המשפט כי החלטת המשיב נומקה כדין וכי שיקול הדעת שהוקנה לשר הפנים על פי חוק הדרכונים בעניין הנפקת דרכונים והארכתם הופעל באופן סביר במקרה זה. בית המשפט דחה את טענת העותרת לאפליה, בקובעו כי קבוצת השוויון הרלוונטית במקרה זה היא אזרחים מתאזרחים, ולא כל אזרחי ישראל. העותר לא הביא ראיות לכך שמדיניותו של המשיב יושמה באופן שונה על אזרחים בעלי מיקום דומה. זאת ועוד, בית המשפט מצא את החלטת המשיב מידתית, למעט תקופת תוקפה של תעודת המעבר שהוארכה לשנתיים כנדרש בחוק. פסק הדין הורה למשיבה להאריך את תוקף התעודה בהתאם, ובכפוף לשינוי זה דחה את העתירה. המשיב חויב לשאת במלוא הוצאות אגרת ההגשה של העותר, אך לא נפסקו הוצאות נוספות.