בר"ש 1072/14

תקציר

עורך דין, שנשכר על ידי לקוח בשנת 1999 כדי לייצגו בשני תיקים, לא הגיש סיכומים בכתב בשתי התביעות, מה שהוביל לדחיית טענות מרשו. הלקוח התלונן בפני ועדת האתיקה על רשלנות עורך הדין וחוסר תקשורת בנוגע לפסקי הדין. בית הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי הדין זיכה את עורך הדין מחמת הספק הסביר, אך בית הדין המשמעתי הארצי הפך קביעה זו והרשיע אותו באישומים והחזיר את התיק לבית המשפט המחוזי לצורך מתן גזר הדין. על עורך הדין נגזרו 24 חודשי מאסר על תנאי, ועוד שישה חודשי מאסר על תנאי, וחויב לשלם למרשו פיצויים. עורך הדין ערער על פסק דין זה לבית המשפט המחוזי, שאישר את החלטת בית הדין המשמעתי הארצי. לאחר מכן פנה עורך הדין לבית המשפט המחוזי בירושלים בבקשה למתן רשות ערעור, שנדחתה, וכעת הוא פונה לבית המשפט העליון בבקשה לקבל רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. עם זאת, גם בית המשפט העליון מחליט שלא להתערב, תוך הדגשת האופי המצומצם של התערבויות כאלה בתיקי לשכת עורכי הדין, ומגיע למסקנה כי טענות עורך הדין אינן מצדיקות ערעור נוסף. בית הדין מציין את עברו המשמעתי הלקוי של עורך הדין וטוען כי הוא לומד מטעויותיו, אך בקשתו לחופשה לצורך ערעור נדחית בסופו של דבר.