ב"ל 61490-07-21

תקציר

בית הדין קבע כי על עובד הטוען כי יש לסווג את הידבקותו בקורונה כפגיעה בעבודה מוטל נטל ההוכחה להוכיח כי קיימת סבירות גבוהה יותר שההדבקה התרחשה בסביבת העבודה מאשר במקומות אחרים. בהיעדר ראיות אובייקטיביות לחשיפה לחולה מאומת בעבודה, על בית הדין לבחון את מידת החשיפה של העובד בתוך מקום העבודה ומחוצה לו. במקרה ספציפי זה, העובד לא הביא ראיות מספיקות שעמדו בנטל ההוכחה הנדרש. ראשית, לא נמצאה אינדיקציה לחשיפה לחולה ספציפי בעבודה, וגם לא דווח על תסמיני חום בימים הרלוונטיים. שנית, העובד לא הציג כל מידע על חשיפה פוטנציאלית לבני משפחה או אחרים מחוץ למקום העבודה. שלישית, טענותיו של העובד על נוכחותו בעבודה בתקופת ההדבקה לכאורה לא היו עקביות, והוא לא סיפק את הראיות הטובות ביותר לנוכחותו, כגון בדיקות חום או דוחות אפליקציה. בנוסף, תיאורי העובד על הופעת הסימפטומים לא היו אחידים, תוך סתירות בין הצהרותיו, רשומותיו הרפואיות ועדויות העדים. עצם העובדה שהעובד עבד בבית חולים בעת התפרצות לא הספיקה כדי להצדיק את טענתו ללא ראיות ממשיות נוספות. ככלל, בית הדין הגיע למסקנה כי העובד לא הצליח להוכיח כי הידבקותו התרחשה במקום העבודה כנטען ולכן דחה את התביעה בגין פגיעה בעבודה.