ע"א 5248/94

תקציר

במקרה זה התייחס בית המשפט לערעור על פסק בוררות בו הואשם הבורר בחריגה מסמכותו. הסוגיות המרכזיות היו האם הבורר פסק פיצוי מעבר למה שנטען, והאם התעלם מהוראות חוק פסיקת ריבית. הנזק אומד עבור שני שיטפונות שאירעו בשנת 1969, כאשר השמאי חילק את אומדן הנזקים בין שני האירועים. בבוררות נטען כי הבורר כלל רכיב של "מחיר כסף" – שעניינו ריבית דריבית שלא נטענה במפורש – כנזיקין, והמערערים התנגדו בטענה שהדבר אינו בסמכותו של הבורר. הדיון הדגיש את ההבחנה בין שערוך לשם שמירה על כוח קנייה לבין פיצוי בגין איחור בתשלום או שימוש בכסף, כפי שנקבע בהוראות חוק ספציפיות. נמצא כי הבורר כלל באופן בלתי הולם פיצוי בגין הוצאות כספיות הקשורות להלוואות, שאינן קשורות לנזקים הישירים הנתבעים. בית המשפט קבע כי הבורר הוסיף שלא כדין ריבית דריבית בנקאית, בניגוד לחוק פסיקת ריבית, הקובע סטנדרט ספציפי לחישובים מסוג זה. פסק הדין הדגיש כי כל חריגה מראש הנזק הנטען מחייבת אישור מפורש, שנעדר כאן. דעת הרוב הביאה לביטול החלק בפסק הבוררות הנוגע ל"מחיר הכסף", תוך שמירה על אמות מידה משפטיות מתאימות. חוות הדעת החולקת טענה להשארת החלטת הבורר, אך ההחלטה הסופית הייתה לבטל באופן חלקי, בהתאם להערכתו של השופט טל. המשיבים חויבו לשאת בהוצאות ובהוצאות משפט, בעוד שהערעור הצליח בחלקו להגביל את הפיצויים שנפסקו על ידי הבורר לאלה שנטענו כדין ומעוגנים בדין המהותי.