ת"א 1041/96

תקציר

מדובר בתביעת פיצויים בגין נזקי גוף שהגיש התובע, שהיה מעורב בתאונת דרכים בשנת 1991. התביעה, שהועברה לבית המשפט בשל היעדר סמכות מקומית, ביקשה פיצויים בגין הפציעות שנגרמו לו בתאונה שריתקה את התובע לכיסא גלגלים. במהלך המשפט התקיימו מספר ישיבות ונשמעו עדים רבים. עיקר המחלוקת נסובה סביב הקשר הסיבתי בין התאונה לבין מצבו הרפואי הנוכחי של התובע. בית המשפט מינה שלושה מומחים - אורתופד מומחה ופסיכיאטר שחוות דעתם הייתה מכרעת בקביעת דרגת הנכות המיוחסת לתאונה. המומחה האורתופדי קבע 30% נכות ואילו הפסיכיאטר ייחס רק 5% לתאונה, שניהם התקבלו על ידי בית המשפט. השופטת דחתה גם את טענת התובעת כי התאונה הייתה הסיבה היחידה לשיתוקה וציינה אישיות נפשית תלותית ובעייתית קיימת וכאבי גב שתועדו משנת 1976. בית המשפט קבע את נכותה התפקודית של התובעת בשיעור של 30% וקבע לה נכות רפואית משוקללת בשיעור של 33.5%. באשר לפיצויים, פסקה השופטת לתובע סכומים שונים בגין הפסדי עבר ועתיד, לרבות הפסדי שכר, סיוע לצד ג', ניידות, דיור, מכשור רפואי, טיפולים נפשיים והוצאות רפואיות, שחושבו על בסיס הנכות שנקבעה וגורמים נוספים. סכומים אלה כללו 140,400 ש"ח בגין הפסדי שכר בעבר ו-120,000 ש"ח בגין הפסדי השתכרות, שניהם בתוספת ריבית מספטמבר 1999. עבור סיוע לצד ג' נפסקו לתובע 309,000 ₪ עבור העבר ו-600,000 ₪ עבור העתיד, בעוד 200,000 ₪ כל אחד נפסק עבור ניידות ודיור. סכומים נוספים נפסקו עבור מיזוג אוויר, כביסה וייבוש, מכשור רפואי, טיפולים נפשיים והוצאות רפואיות, לצד פיצוי על כאב וסבל. בית המשפט פסק גם על הניכויים שיש לבצע מהסכומים שנפסקו, לרבות ניכויים בגין תשלומי ביטוח לאומי. לבסוף, השופט הורה לנתבע לשלם לתובע את הסכומים הנקובים, בצירוף 13% שכר טרחה ומע"מ, והוצאות משפט. ההחלטה הועברה לצדדים באמצעות דואר רשום.