ס"ע 17121-09-10

תקציר

פסק דין זה עוסק בתביעה שהגיש ארגון עובדים המייצג שני פרופסורים בדימוס, פרופ' בן צבי ופרופ' קוגן, נגד האוניברסיטה העברית בירושלים, בה עבדו עד פרישתם. המחלוקת נסובה סביב חישוב קצבת הפנסיה של הפרופסורים והאם יש להתחשב בתקופת העסקתם שקדמה לעבודתם באוניברסיטה העברית לצורך קביעת קצבתם. התובעים טענו כי הסכם ההמשכיות שנחתם בין האוניברסיטה לבין קרנות הפנסיה קבע כי יש לחשב את הקצבאות שלהן על בסיס שכרן הסופי הקובע באוניברסיטה העברית, כולל עבודתם הקודמת במוסדות אחרים. מנגד, האוניברסיטה טענה כי מטרת הסכם ההמשכיות היא אך ורק להקים גוף משלם אחד וליצור רצף ביטוחי למעבר עובדים, מבלי לשנות את זכויותיהם המהותיות. בנוסף, שתי קרנות פנסיה, מבטחים ומקפת, נקראו כצדדים שלישיים, שכן הן היו אחראיות לתשלום תגמולי המרצים עבור תקופות העסקתם לפני הצטרפותם לאוניברסיטה העברית. בית המשפט, לאחר שבחן את הראיות והטענות, דחה את התביעה מכמה טעמים. היא קיבלה את עמדת קרנות הפנסיה כי הן מחויבות לתקנות אחידות ויכולות לשלם הטבות רק על פי אותן תקנות. כמו כן, בית הדין הסכים עם פרשנות האוניברסיטה להסכם הרציפות, שנועד להקל על מעבר עובדים בין מוסדות מבלי לפגוע בזכויותיהם הפנסיוניות. ההסכם לא נתפס כמשנה את החבות המהותית להטבות אלא לשמרן. כתוצאה מכך, זכויות הפרופסורים לתקופות שקדמו להעסקתם באוניברסיטה העברית היו כפופות לתקנון האחיד של הקרנות בהתאמה, ויש לחשב בהתאם את כל ההטבות המגיעות להם. יתר על כן, בית המשפט הדגיש כי כל הסכמים, לרבות הסכם ההמשכיות, כפופים לחוק הפיקוח על הביטוח ולתקנותיו האחידות, אשר הבטיחו שוויון בין כלל המבוטחים. בסופו של דבר, פסק הדין דחה את התביעה, והדגיש כי יש לחשב את תגמולי המרצים בנפרד עבור כל תקופת העסקה, כאשר השכר ייקבע בהתאמה. קרנות הפנסיה נדרשו לחשב את הקצבאות על פי התקנות האחידות ולהעביר את הסכומים המתאימים לאוניברסיטה העברית, שתשלם לפרופסורים את הקצבאות המגיעות להם. ההחלטה התקבלה מבלי לפסוק הוצאות למי מהצדדים, ולתובעים ניתנה זכות ערעור של 30 יום לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים.