ע"פ 5460/12
פסק-דין עליון
תקציר
הערעור על הרשעתו של המערער התבסס על שתי טענות עיקריות: מהימנות עדויות המשטרה והסיור העירוני והשימוש בראיות נסיבתיות. ערכאת הערעור שבה ואישרה את העיקרון לפיו בדרך כלל היא אינה ששה להתערב בהערכות המהימנות והקביעות העובדתיות של בית משפט קמא. בית המשפט התייחס גם ללגיטימיות של ראיות נסיבתיות, והדגיש כי הצטברות של ראיות כאלה יכולה להוביל להרשעה כאשר היא מצביעה באופן שאינו שנוי במחלוקת על אשמה. במקרה דנן, ראיות נסיבתיות – לרבות עדויות מהימנות של עדים וצילומי אבטחה – תמכו במסקנתו של בית משפט קמא כי המערער אשם בעבירות המיוחסות לו, ובפרט בדקירתו של נאשם 2. ההסבר החלופי המוצע נעדר תימוכין ראייתיים. גם הערעור על האירועים שהתרחשו בבית החולים, בהם תקף המערער שוטר, נדחה, ואישר את ההרשעה לפי חוק העונשין. אשר לעונשו של המערער, בית המשפט לערעורים סבר כי אין כל חריגה ממדיניות הענישה המקובלת, במיוחד בהתחשב בעברו האלים של המערער ובעונשו על תנאי התלוי ועומד. בית המשפט בחן את הפער בגזר הדין בין המערער לנאשם מס' 2, והגיע למסקנה כי הוא מוצדק בשל עברו הפלילי של המערער וסירובו לקחת אחריות, בניגוד לעברו הנקי של נאשם מס' 2 ולפוטנציאל השיקום. בסופו של דבר, הערעור הן על ההרשעה והן על גזר הדין נדחה.
חקיקה מקושרת
ע"פ 5460/12 ברוך רחמים נ' מדינת ישראל, עליון (1.5.2013)
עו"ד, רוצה לקרוא את המסמך המלא?
הצטרפו לקבלת גישה ללא תשלום למאגר המידע, והתנסו במערכת ה-AI המובילה בישראל. LawMate מעניקה פתרון מקצה לקצה לכל סוגי העבודה המשפטית: מחקר מעמיק, ניתוח מידע, ניסוח חוזים, כתבי בי-דין, חוות דעת ועוד – הכל במקום אחד ובתוך שניות.