עת"מ 332/03

תקציר

המקרה שלפנינו סובב סביב הימצאותם של רוכלים בטיילת הצפונית באילת. בשנת 2000 החליטה עיריית אילת לשפץ את הטיילת הצפונית, דבר שחייב פינוי של הרוכלים. היו שתי קבוצות של ספקים: אחת עם הסכמי תפעול של 5 שנים ואחת ללא הסכמים. בעקבות צו פינוי נקבע הסדר המאפשר לספקים לפעול באופן זמני במקום אחר. אלא שהעירייה פספסה את המועד האחרון להשלמת השיפוצים, וכשהמוכרים רצו לחזור לטיילת, השיגה העירייה צו מניעה האוסר על החזרתם. צו מניעה זה בוטל מאוחר יותר, מה שהוביל לחזרתם של הרוכלים לטיילת. העירייה תבעה אז למנוע את חזרת הרוכלים, אך בית המשפט אישר הסכם המאפשר ל-84 רוכלים לחזור לטיילת. מינהל מקרקעי ישראל טען כי הדבר מנוגד לתב"ע, מה שהוביל למצב כאוטי עם רוכלים רבים הפועלים בטיילת. בעלי עסקים קבועים בקרבת מקום הגישו עתירה נגד הספקים בטענה שחסמו את הגישה לעסקיהם והפרו את התב"ע. העירייה טענה כי העתירה הוגשה באיחור וכי היא עושה כל שניתן להסדיר את הנושא. המדינה תמכה בעותרים והדגישה את הפרות החוק היומיומיות ואת חוסר המעש של העירייה. מנגד, הספקים שנהנו מהחלטת בית המשפט טענו כי יש לדחות את העתירה, שכן היא הוגשה מאוחר מדי וכוונה לקבוצת הספקים הלא נכונה. בית המשפט קבע כי מעשיה של עיריית אילת גרמו לכאוס בטיילת. היא הנחתה את העירייה לפנות את כל הספקים הבלתי חוקיים בתוך 30 יום ולהעביר את הספקים המאושרים למיקומם המקורי. לעותרים נפסקו הוצאות ושכר טרחת עורך דין מהעירייה. יש לציין כי בית המשפט לא חייב את העותרים בגין החלקים שנדחו בעתירה. פסק דין זה נועד להשיב את הסדר על כנו בטיילת ומטיל על העירייה את האחריות למעשיה.