ע"פ 2154/07

תקציר

פסק הדין המדובר עוסק בהפרות של חוקי איכות הסביבה על ידי קיבוץ כפר מסריק ורכז החווה שלו. נגד המערערים הוגשו כתבי אישום המייחסים להם מספר סעיפים הנוגעים לזיהום מים, אי שמירה על ניקיון והפעלת רפת ללא רישיון. בית משפט קמא זיכה את המערערים מחלק מהאישומים, אך הרשיע אותם באחרים. קיבוץ כפר מסריק נמצא אשם בעבירה על חוק המים וחוק שמירת הניקיון במספר הזדמנויות, ואילו רכזת החווה נמצאה אשמה בחלק מההפרות הללו אך זוכתה מאחרות משום שלא החזיקה עוד בתפקיד בעת התרחשותן. גזרי הדין כללו קנס של 250 אלף שקל לקיבוץ ואפשרות לקנס או מאסר קטן יותר לרכז. המערערים טענו כי הרשעתם התבססה על חוסר ראיות מספיקות וכי בית משפט קמא לא פעל על פי דיני הראיות הנכונים. לטענתם, היה על בית המשפט לדרוש הוכחות נרחבות יותר, במיוחד בכל הנוגע להפרות חוק המים, וכי הוא מסתמך יותר מדי על "ידע שיפוטי". הם גם ביקשו להטיל דופי בחוות דעת מומחים שהציגה התביעה וטענו כי כתב האישום עצמו אינו משקף נאמנה את המציאות המצב. מנגד, התביעה טענה כי העבירות מתמשכות ונובעות מהיעדר תשתית לטיפול בזבל פרות, כלומר אין צורך בתיעוד ספציפי של כל עבירה. הם הדגישו גם את פוטנציאל הפגיעה במקורות המים ואת העובדה שתעלות הניקוז של הקיבוץ אכן היו חלק מרשות הרבים. לאחר ששקל את הטענות והראיות, דחה בית המשפט לערעורים את הערעור. בית המשפט קבע כי פסק דינו של בית משפט קמא היה מוצדק על סמך הראיות שהוצגו והדינים החלים. בית המשפט אישר את ההרשעה לפי חוק המים, שכן מעשיהם של המערערים גרמו לזיהום והיוו איום פוטנציאלי על מקורות המים, דבר האסור על פי חוק. היא גם הסכימה עם פרשנותו של בית משפט קמא לחוק שמירת הניקיון, ואישרה כי השטחים הציבוריים של הקיבוץ מהווים חלק מרשות הרבים. יתר על כן, ערכאת הערעור לא מצאה עילה להתערב בעונשים שהוטלו על ידי הערכאה הנמוכה יותר. כתוצאה מכך, פסק הדין וגזר הדין המקוריים נשמרו במלואם.