רע"א 4197/06

תקציר

במקרה זה, תובע בתביעת רשלנות רפואית ביקש לזמן ארבעה נתבעים להעיד כעדי תביעה במשפט, בעוד הנתבעים טענו כי בכוונתם להעיד במסגרת הגנתם. בית המשפט המחוזי בירושלים נעתר תחילה לבקשת התובע, אך בערעור חלק בית המשפט העליון על החלטה זו. בית המשפט סקר את הסעיפים הרלוונטיים בפקודת הראיות, המאפשרת לבעלי דין במשפטים אזרחיים לזמן את יריביהם כעדים. מבחינה היסטורית, היה קיים כלל במשפט המקובל האוסר על בעלי דין להעיד כדי למנוע עדות שקר פוטנציאלית, אך כלל זה בוטל בשל חשיבותו של ידע ממקור ראשון בחשיפת האמת. בעוד שלכאורה החלטת בית המשפט המחוזי נראתה נכונה, בית המשפט לערעורים ציין כי ההגנה התחייבה שהנאשמים יעידו מטעמם. היענות לבקשת התובע ללא קשר תשבש את הסדר הקבוע של הצגת ראיות, תיצור סיבוכים פרוצדורליים ותיטיב עם התובע באופן בלתי הוגן. ערכאת הערעור הדגישה את השמירה על בסיס פרוצדורלי שווה לשני בעלי הדין, תוך שהיא מציינת את העיקרון לפיו לצד אחד לא צריכים להיות תנאים נוחים יותר על סמך רצף עדויות העדים בלבד. עוד צוין כי אם הנתבעים לא יעידו לאחר שהתחייבו לעשות כן, התובעים עדיין יוכלו לבקש לזמן אותם להעיד. בסופו של דבר, בית המשפט הפך את ההחלטה הראשונית, וקבע כי על הנאשמים להעיד בשלב ההגנה, ולהבטיח כי כל ההליכים עולים בקנה אחד עם כללי ההגינות וההגינות שנקבעו. כמו כן חויב התובע בתשלום שכר טרחת הנתבעים.