עמ"נ 107/09

תקציר

המשיב טען כי יש לדחות את הערעור בשל הסתרה מכוונת של המערער וחוסר תום לב. בית המשפט הסכים כי אי גילוי עובדות מהותיות עלול להוביל לדחיית הערעור. עם זאת, בית המשפט לא מצא טעם בטענות האחרות שהעלה המערער. בית המשפט הכיר בסמכותו של בית המשפט לתעבורה להפנות נהגים בעלי היסטוריה מכבידה לרשויות המוסמכות לצורך הערכת כשירות נהיגה, במיוחד כאשר קיים חשש לכשירותם הרפואית או הפסיכולוגית. צוין כי למערער עבר עשיר של 95 עבירות, רבות מהן חמורות, אשר הצדיקו את הוראת בית המשפט לתעבורה לבחינה. בית המשפט דחה את טענות המערערת כי ההפניה הייתה בלתי צודקת ונגועה בדעות קדומות, וסמך על כך שהמומחים הרפואיים הפעילו את שיקול דעתם המקצועי ללא משוא פנים. בא כוח המערער טען לפגיעה בזכויותיו של המערער לכבוד האדם, לחירותו ולחופש העיסוק, וטען כי ההחלטה לשלול את רישיונו התקבלה באופן שרירותי וללא הליך הוגן. עם זאת, בית המשפט מצא כי החלטת המשיב סבירה, מידתית ומבוססת על המלצות הגורמים המקצועיים המוסמכים. בית המשפט הדגיש כי לא יחליף את שיקול דעתו בשיקול הדעת של הרשויות, במיוחד בעניינים הדורשים ידע מיוחד. מאחר שהמערערת לא העלתה כל טענה משפטית תקפה וההחלטה התבססה על הערכה מנומקת של מומחים, לא ראה בית המשפט עילה להתערב. זאת ועוד, בית המשפט לא מצא כל הצדקה לטענות המערער בדבר אי סדרים פרוצדורליים במהלך דיוני ועדת הערר. המלצת הוועדה, שעמדה בבסיס החלטת המשיב, הייתה מבוססת, מאוזנת ולקחה בחשבון את זכויות המערער. בית המשפט הגיע למסקנה כי החלטת המשיב סבירה, שקולה וראויה לכבוד שיפוטי. לפיכך, הערעור נדחה, והמערער חויב לשלם למשיב הוצאות ושכר טרחת עורך דין.