ע"א 352/87

תקציר

עניינו של הערעור בשתי שאלות הנוגעות למשפט הימי: (1) ברירת הדין בבואו לקבוע אם תביעות הנושים יוצרות שעבודים ימיים, קרי, האם חל דין העניין או דין המקום, ו-(2) לאחר מתן תשובה לשאלת ברירת הדין, איזה דין קובע את סדר העדיפויות בין המשכנתא הזרה של המערערת לבין השעבודים הימיים של המשיבים. רוב בתי המשפט, לרבות הנשיא שמגר והשופט ברק, סבורים כי יש להחיל את דין הדברים כדי לקבוע את קיומם של שעבודים ימיים, ואילו השופט נתניהו סבור כי יש להחיל את דין המקום במקום. עם זאת, כל השופטים מסכימים כי החוק המסדיר את סדר העדיפויות הוא חוק המקום, כלומר החוק הישראלי. כמו כן, הם קובעים פה אחד כי חוק הספנות הישראלי חל על משכנתאות זרות הרשומות על אוניות זרות, ועל פי הוראותיו יש למשכנתא עדיפות על פני שעבודים ימיים למתן שירותים. בהתנגדות ממושכת טוען השופט נתניהו כי סיווגן של סוגיות ל"מהותיות" או "פרוצדורליות" אינו מטרה בפני עצמה אלא כלי להשגת תוצאה מהותית רצויה המבוססת על שיקולי מדיניות. הוא מדגיש את שיקולי המדיניות העומדים מאחורי חוק הספנות, שמטרתו להגן על משכנתאות ולהגביל את ההכרה בשעבודים ימיים כדי לעודד את פיתוח צי הסוחר הישראלי. לדבריו, דין המקום צריך לקבוע את קיומם של שעבודים ימיים כדי להבטיח שרק לאלה המוכרים בדין הישראלי תינתן עדיפות. בנוסף, קשיים מעשיים נובעים מהחלת דינים שונים על היבטים שונים של המקרה, ולכן יש צורך בגישה אחידה. נתניהו מבקר גם את גישת הרוב, שלא לקחה בחשבון את הסכמת הצדדים להחיל את הדין האנגלי על כללי ברירת הדין.