בג"צ 6751/04

תקציר

התיק עוסק בשאלה האם בית הדין הרבני בישראל יכול להפעיל סמכות לדון בהליכי גירושין ומזונות של בני זוג יהודים שאין להם קשר לישראל באמצעות אזרחות או תושבות. העותר והמשיב, תושבי מונקו ואזרחיה, נישאו ולאחר מכן התגרשו בנישואים אזרחיים במונקו. המשיב הגיש תביעת גירושין ומזונות דתיים בבית הדין הרבני האזורי בירושלים, למרות שאף אחד מהצדדים אינו מתגורר בישראל. העותר נעצר בישראל בשל צו עיכוב יציאה מהארץ שהוצא על ידי בית הדין הרבני, שמנע ממנו לחזור למונקו. בית המשפט המחוזי קבע תחילה כי יש לו סמכות למזונות על פי הדין הישראלי, למרות שהכיר בסיבוכים בשל היעדר הקשר של בני הזוג לישראל. בית הדין הרבני הגדול אישר זאת, תוך שהוא מציין את ביקוריו התכופים של העותר בישראל ואת שמירת המצוות כקשר מספיק. המשיב טען כי דמי המזונות אינם אגב גירושין; עם זאת, בית המשפט הגיע למסקנה כי מדובר במסווה שנועד ללחוץ על העותרת לתת גט דתי. השופטת פרוקצ'יה טענה כי לבית הדין הרבני אין סמכות שכן בני הזוג אינם עומדים בקריטריונים של זיקה משפטית לישראל. השופט רובינשטיין, בהתנגדותו, הציע לאפשר לעותר לעזוב את ישראל אם תיקבע ערבות לתשלום מזונות. דעת הרוב סברה על עמדתה של השופטת פרוקצ'יה, שהביאה לביטול איסור היציאה מהארץ על העותר, והדגישה את הצורך ברפורמה חקיקתית שתתייחס לגבולות השיפוט של בית הדין הרבני בענייני יהדות זרה.