ע"ב 5817/00

תקציר

מדובר בכמה מעובדי אל על שהחזיקו בתארים אקדמיים אך תפקידם לא דרש כישורים כאלה. העובדים, שלא קיבלו תוספת אכשרה מיוחדת, טענו כי עליהם לקבל את התוספת כפי שהיא משולמת ל-22 עובדים אחרים במצבים דומים. העובדים טענו כי אין הצדקה לשוני ביחס וכי מדובר באפליה פסולה. מנגד, טענה אל על כי אין עילה כללית להפליה מעבר לטעמים האסורים המוכרים כגון גזע, דת וכו'. בית המשפט בחן את חובת המעביד לנהוג בשוויון ומצא כי חובת תום הלב ועקרון השוויון מגבילים את יכולתו של המעביד לקבוע שכר ותנאי עבודה שונים לעובדים המבצעים את אותה עבודה. המפתח לקביעה אם היחס השונה לגיטימי או לא טמון בקשר שבין עקרון השוויון לבין עקרון תום הלב – עקרון ההגינות. על בית המשפט לבחון האם הקביעה הייתה שרירותית או מעוגנת בהיגיון, והאם היא יצרה קיפוח משמעותי. במקרה הספציפי של עובדי אל על, קבע בית המשפט כי היחס השונה לא היווה פגיעה בעקרונות השוויון ותום הלב, שכן רשימת העובדים שקיבלו את התוספת גובשה על פי קריטריון ספציפי – שיעור הפרשות החברה לקרן ההשתלמות נכון למועד מסוים – ולא יצרה אפליה משמעותית שכן ההטבה הייתה מזערית. יתר על כן, ההסדר היה תוצאה של משא ומתן והיווה חלק ממכלול גדול יותר של איזונים והסכמות. לפיכך הגיע בית הדין למסקנה כי אין להתערב בהסכם הקיבוצי ולפסול את ההוראה. בית הדין דן גם בעניינם הפרטני של העובדים וקבע כי רק לתובעת עליזה נגלר היה קייס, שכן אל על הודתה כי טעתה בעניינה. טענות יתר התובעים נדחו מאחר שלא עמדו בקריטריונים. בית המשפט החליט כי על הצדדים לנסות להסדיר את הסכומים המגיעים לתובעים המצליחים וביקש עדכון תוך 30 יום.