ע"פ 8299/19

תקציר

הערעור מערער על החלטת בית המשפט המחוזי להרשיע את המערער בשני סעיפים של מעשה מגונה בחסר ישע. הקביעה הראשונה של הערכאה הנמוכה יותר – לפיה התקיפות התרחשו ביוזמת המערער ובהשתתפותו – התבססה על שיחה מוקלטת בין המערער לבין מנהל תחנת המוניות, וכן על דחיית גרסתו של המערער לאירועים במהלך חקירתו במשטרה ועדותו בבית המשפט. השיחה המדוברת לא כללה הכחשה מוחלטת של טענות המנהל, אשר הזדעזע ונגעל ממעשיו של המערער כלפי נוסעת בעלת ליקויים קוגניטיביים ברורים. בית המשפט פירש את השיחה כהודאה באשמה, ואף שהקפיד שלא להרשיע את המערער במעשה סדום על סמך השיחה בלבד, עדיין מצא כי חוסר ההיגיון וחוסר העקביות שלו מהווים ראיה לאשמתו. הקביעה השנייה – כי הנפגעת לוקה בנפשה וכי המערער ניצל ליקוי זה – התבססה על מספר ראיות: עדותו של בנה של המתלוננת, הודעותיו של המערער עצמו על מצבה של המתלוננת, הרושם שעשתה הנפגעת על בית המשפט במהלך נוכחותה ומסמכים רפואיים מהשנים 2012 ו-2017. בית המשפט הכיר בכשלי חקירה הנוגעים להיעדר בדיקה פסיכיאטרית עדכנית של הנפגע ואי הקפדה על נהלי תשאול אנשים עם מוגבלות, אך מצא כי מחדלים אלה לא פגעו בהגנתו של המערער. בסופו של דבר, מצא בית המשפט כי קביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי בדבר אשמתו של המערער תקפות וכי מחדלי החקירה אינם מצדיקים את זיכויו. לפיכך, הערעור על פסק הדין יידחה. בהתייחסו לגזר הדין קובע בית המשפט כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שלא הביא בחשבון את הרשעתו של המערער בשני סעיפים נפרדים של מעשה מגונה בעת קביעת העונש. בית המשפט יתערב ויחמיר את העונש כך שישקף את חומרת העבירות. נסיבותיו האישיות של המערער, לרבות גילו ובריאותו הרופפת, מצוינות, אך אינן נחשבות כמספיקות כדי לוותר על מאסר. לפיכך, יטיל בית המשפט עונש של 15 חודשי מאסר, בנוסף לששת החודשים שהטיל בית המשפט המחוזי, וידחה את ערעורו של המערער על הכרעת הדין וגזר הדין.