בד"מ 5257/94

תקציר

בית הדין המיוחד התבקש להכריע האם שאלות הנוגעות לניהול הקדש שנוצר בשנת 1913 על ידי יהודי בפני בית דין שרעי נופלות בסמכותו של בית דין רבני או של בתי משפט אזרחיים. בית המשפט בחן את תוקפה של פקודת בתי המשפט האזרחיים והדתיים 1925, המגדירה את סמכותם של בתי הדין הדתיים במקרים כאלה, ומצא כי היא תואמת את צו המלך במועצה 1922, המחלק את הסמכויות בין בתי המשפט האזרחיים והדתיים. דעת הרוב קבעה כי הפקודה מקנה לבית הדין הרבני סמכות שיפוט במקרה זה וכי פסיקות קודמות של בית המשפט העליון ובית הדין המיוחד בעניין זה תקפות. לפיכך, פסק דינו של בית המשפט המחוזי, שפסק לטובת סמכותו של בית הדין הרבני, צריך לעמוד. השופט לוין הדגיש את המבנה ההיררכי של בתי המשפט, תוך הצבת בית המשפט העליון בראש, וציין כי אל לו לבית המשפט המיוחד לסטות מפסיקת בג"ץ במקרה זה. עם זאת, הרב יוסף נדב, אף שהסכים עם המסקנה, הביע הסתייגות מנימוקי דעת הרוב והדגיש את אופיו העצמאי של בית הדין המיוחד. עוד ציין כי אין להתעלם מפסיקתו הקודמת של בית הדין המיוחד בסוגיה זו, מה גם שהיא התקבלה כתקדים במערכת המשפט של המדינה במשך שנים רבות. יתר על כן, החוק העות'מאני וצו המלך במועצה 1922 תמכו בסמכותו של בית הדין הרבני במקרה זה. לבסוף, הועלו טענות השתק המונעות מהתובעים להעלות בשלב זה את טענת חוסר הסמכות.